אנו מרבים לדבר על הרצון "להחזיר את הבנים הביתה", לישובים שלנו. התגובות המצטברות לשינויים שאנו עוברים מאותתות שיתכן ואנו נמצאים בנקודת מפנה בתחום זה. האם זה נכון? האם יש יסוד לאופטימיות (זהירה) בענין הבנים? בואו נבדוק. 

שאלה ראשונה: האם יש עם מי לדבר?

הבנים – לא נעלמו, תודה לאל. רובם שומרים על רמה כזו או אחרת של קשר עם ההורים בקיבוץ ובמושב. סקרים שערכה התנועה הקיבוצית מראים שבניגוד למה שרבים מאתנו חושבים, היחס של הבנים לקיבוץ הוא חיובי. המקום יקר להם, אכפת להם ממנו. אחוז משמעותי לא שולל את רעיון ה"חזרה הביתה", ומתייחס אליו כאלטרנטיבה רצויה. במקרים בהם קיבוצים קוראים לבנים לבוא ולבחון את הצעד הזה באופן רציני, יש היענות גבוהה. במהלך השנה האחרונה התקבלו בתנועה הקיבוצית מאות (!) בנים לחברות, רבים מהם עוזבים שחיו מחוץ לקיבוץ שנים רבות. גם אם בחלק מהמקרים מדובר במהלך "פיקטיבי", לצורך שמירת זכויות רכוש, הרי בכל זאת יש כאן כיוון חדש, שאי אפשר להתכחש אליו. חשוב לציין שהתופעה נכונה, וביתר שאת, גם לגבי הבנים ביכיני.

שאלה השניה: האם יש על מה לדבר?

הסקרים והניסיון המצטבר מוכיחים שישוב שיודע להציע את הדברים הנכונים, מוצא אוזניים קשובות. מהם "הדברים הנכונים"? ניתן לתמצת אותם בנוסחה פשוטה: איכות חיים – חיי קהילה - עצמאות כלכלית – בית.
איכות חיים וחיי קהילה – יש לנו (אם כי תמיד כדאי לפתח ולשפר). עכשיו הזמן לעסוק באופן ממוקד בגיבוש שני המרכיבים החסרים: סטאטוסים שיאפשרו לבנים עצמאות כלכלית ואפשרות לקבל בעלות על בית. ההרחבות הקהילתיות פותחות ערוץ שמקיים את כל המרכיבים, והן מהוות תשובה לחלק מהבנים. במקביל צריך לקדם גם אפשרויות אחרות, שמחזקות ומעבות את המסגרת הקיבוצית ומאפשרות רכישה ובניה של בתים בתוך "שטח המחנה". מי שיתקדם בתחומים האלה, ימצא לא מעט פרטנרים לשיחה בקרב הבנים.
לסיכום: נראה שיש עם מי לדבר, ובהחלט יש על מה לדבר. עכשיו צריך להתכונן לפגישה.
שיחה נעימה.

 

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי