מבט מעודד

במהלך התקופה הקרובה נשלים את הכנת המבנה המחודש של הארכיון האזורי. על מנת להקל על הצוות המסור, ועם סיומה של שנת 2010 העגולה, החלטנו לסכם באופן תמציתי את העשור האחרון. אז קחו אוויר - ונצא לדרך.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי

מאת: עודד פלוט, מנהל המטה האסטרטגי

מה אומרת לכם המילה "תרבות"? מה היא מעוררת אצלכם? אנחנו שואלים, כיוון שתחום התרבות נמצא בעת הזו על שולחן הניתוחים האזורי, ואנו עומדים לעסוק בו די הרבה במהלך השנה הקרובה. בטור שלנו בחרנו להתייחס אל הנושא מזווית אישית-נוסטלגית. אז הנה כמה תחנות קטנות בחיים, שבהן חלפה הרכבת הזאת, שנקראת תרבות.

בילדותנו, כולנו ניגנו בכלי נגינה. הבחירה לא הייתה אם לנגן, אלא אם זה יהיה כינור, פסנתר או חליל צד. כלומר, כולם התחילו לנגן, אבל רק מעטים שרדו. בכיתה ד', לקחו את כל השורדים לקונצרט נחשב של הפילהרמונית בהיכל התרבות. לא היו לנו מקומות שמורים, אז נאלצנו לשמוע את ברהמס על המדרגות, כשלא מאפשרים לנו לשבת, כי "זה לא תרבותי". היכל התרבות נחקק אצלנו בתודעה כמקום שמייצר הרבה כאב רגליים.

שנות השישים היו עידן הפריחה של מחזות הזמר בארץ, והם כולם הגיעו אלינו, לאמפיתיאטרון האזורי. ואנחנו באנו באוטובוסים הצהובים, עם כרטיסים שחילקה לנו ועדת התרבות, קנינו ארטיקים ונגענו בקסם. איך אפשר לשכוח את רבקה רז היפה מגלמת את אלייזה דוליטל ב"גבירתי הנאווה", ואת אילי גורליצקי מכרכר סביבה בדמותו של הנרי היגינס. ישבנו תחת שמי הכוכבים בלב פארק התעשייה, והיינו בברודווי.

באמצע שנות השמונים, חזרנו שוב אל היכל התרבות, בנסיבות אחרות. במסגרת קבוצה של סטודנטים לקולנוע, הפקנו כתבה עם שלמה ארצי לקראת קפיצת המדרגה שלו מההופעות הקטנות ב"צוותא" אל האולמות הגדולים. נפגשנו איתו בחדרי החזרות של ההיכל. שלמה היה מאד גלוי איתנו, ודיבר בפתיחות על הציפיות והחרדות. לאחר מכן הוא עלה על הבמה בדרך להיות קונצנזוס לאומי. אנחנו לא זכינו לצלם את ההופעה – הסדרנים של ההיכל הבהירו לנו את הגבול בין סטודנטים אנונימיים, שיכולים להיכנס לחדרים האחוריים, לבין סלבריטיז, שדרכם סלולה אל חזית הבמה.

ונסיים באירוע מקומי. לפני 22 שנים חגגנו בברור חיל את חג הארבעים לקיבוץ. כאורח הכבוד הוזמן שר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל. פתיחת האירוע התעכבה במשך מעל לשעה, כיוון שיצחק התעכב. לאחר מכן הוא עלה לברך, ובמשך שלושת רבעי שעה דיבר על המצב הביטחוני ברצועת עזה. כך הבנו שאם רוצים תרבות מוצלחת, חייבים, אבל פשוט חייבים, להפריד אותה מהפוליטיקה.

שתהיה שנה טובה ותרבותית,

עודד פלוט, המטה האסטרטגי

אח, בריכת השחייה. המפלט האולטימטיבי מהחום. מה היינו עושים בלעדיה?... בעודכם משתרעים להנאתכם בתוך המים ומצננים לכם את העולם, מדורנו יציין שבריכת השחייה היא גם סמל ומשל לתהליכים שעוברים חיינו השיתופיים.

נתחיל במובן מאליו. אין סיפוק קהילתי גדול יותר מלהתבונן סביב, ולראות את הבנים שחזרו, עם המשתכנים שהגיעו ועם הנכדים שאולי עוד יגיעו. רבים מהם, אגב, מציינים את הבריכה כליבת איכות החיים, אותה הם מבקשים אצלנו. אמרתם רגיעה? אמרתם צמיחה? אין מחזה שיותר ממחיש זאת מבריכת שחיה צבעונית ושוקקת.

אבל, הבריכה היא לא סתם מקום בילוי. נדמה שאנו יכולים להסכים שהיא התחליף העדכני לחדר האוכל הקיבוצי. זהו מקום המפגש המרכזי, לפחות בחודשי הקיץ. כאן מתחוללים חלק ניכר מחיי התרבות, החגים והאירועים הקהילתיים והפרטיים. ואם צריך חותמת לירושה לחדר האוכל, ניתן לציין שבלא מעט קיבוצים יש יום קבוע, בו נפגשים ואוכלים ביחד ארוחת ערב. מי אמר "קהילה שיתופית" ולא קיבל?...

הלאה. כמעט כל הבריכות שלנו עברו או עוברות שיפוץ. זהו צורך שעולה משני ערוצי שינוי המשפיעים על חיינו: התבלות התשתיות הפיזיות רבות השנים, והגברת ההתערבות של רשויות המדינה בהתנהלות יישובינו. יש כסף, אין כסף, כאן מתגלמת החובה שלנו לשוב ולהשקיע במתקני ציבור.

נעשה אתנחתא לגבי ההווה ונזכיר שהיה כבר מי שהציב בעבר את הבריכות כמשל. בבחירות הטעונות ב-1981, שיסה ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל את הבוחרים ב"מיליונרים החיים ליד בריכות השחייה". אנחנו אולי הדחקנו את תחושת העלבון של לשמש משל לחיי תענוג מושחתים על חשבון משלם המיסים. בריכותינו הצנועות בוודאי לא ישכחו...

בחזרה להווה. דרך הפרספקטיבה של עולם הבריכות ניתן ללמוד לגבי נושאים לאומיים ואף גלקטיים (!). האופן הדקדקני והמקצועי הנדרש לטיפול במים היום, הוא תוצר ישיר של משבר המים הלאומי. ואילו החור באוזון מכתיב קשיחות הורית חריגה בנושא ההתמרחות בחומרים בולמי קרינה.

ניתן היה לדבר על אלמנטים נוספים בבריכה, המשקפים את מהות חיינו. שאלת ההפרטה (האם צריך לגבות תשלום בכניסה ולמכור מינויים?), או אפילו סוגיית הניהול (האם גם המציל הוא מנהל בעל סמכויות בלתי מוגבלות?..). אבל בינתיים נהיה חם, וקשה כבר לחשוב. אז בואו פשוט נכנס למים ונהנה מהחיים.

רחצה נעימה,

עודד פלוט

חביירים וחביירות יקרים!

בימים אלה, כשהעולם כולו נסחף אחרי ההבל, ונותן ליבו למיצג השווא המכונה "מונדיאל", אנו כאן נעסוק בחשוב ובעיקר, ונדווח לכם על מצב האומה בשער הנגב. נעשה זאת על סמך נתונים סטטיסטיים, שהגיעו אלינו השבוע ממיפקד האוכלוסין שנערך ב- 2008. מהנתונים עולה תמונה מעניינת, ואנו נציג אותה כאן כהווייתה. רק בזמן שאני מדבר, תעדכנו אותי כמה יצא המשחק בין קמרון להולנד.

ובכן, אין ספק שאנו במצב תנופה של צמיחה דמוגרפית. עד לפני שנתיים מנינו על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 4,800 תושבים. המיפקד מצביע על קפיצת מדרגה משמעותית, המעמידה אותנו על 5,800 תושבים! מעניין, כמה מתוכם קנו מכשירי טלוויזיה חדשים לקראת המונדיאל. אגב, מה עדיף, אל.סי.די או פלאזמה?

עוד נתונים: הגיל הממוצע של תושבי האזור יורד והולך כ- 25% מהאוכלוסייה באזור נמצאת מתחת לגיל 17, ורק כ- 15% מעל גיל 65. זה אומר שאנחנו בתהליך איזון של המבנה הדמוגראפי שלנו. אגב, נבחרת איטליה, שהיא אלופת העולם הנוכחית, היא הנבחרת המבוגרת ביותר בטורניר.

בתחום ההשכלה אנו בנסיקה. ל- 90% מתושבינו הבוגרים יש תעודת בגרות. ל-18.2% יש תואר ראשון ו- 7.2% אוחזים בתואר שני! אגב, האקדמאי המפורסם ביותר בתולדות המונדיאל היה כוכב נבחרת ברזיל, ד"ר סוקראטס. איזה שחקן! רופא עם שם של הוגה דעות!

גם בתחום הניידות האישית אנו בהתפתחות ניכרת. מעל מחצית מתושבינו נוהגים למקום עבודתם ברכב שלהם או של מקום העבודה. כ- 26% מגיעים למקום העבודה בהליכה ברגל. גם נבחרת ארגנטינה לקחה בהליכה את המשחקים הראשונים.

ומה קורה בתחום הדיור? הידעתם ש- 16.7% מהדירות שלנו הן בנות 4 חדרים, וב- 10% מהן יש 5 חדרים? ולהזכירכם, המספרים האלה הם עוד לפני פרויקט בניית חדרי הביטחון. אגב, לא בטוח שהביטחון שההגנה של ברזיל מייצרת, יספיק לשלבים הבאים.

עד כאן, חביירות וחביירים, דיווח על מצב האומה השער הנגבית. כציבור אחראי ומעמיק, נמשיך לעסוק בעניינינו הרציניים והחשובים, ולא ניגרר לשטויות בהם שקוע העולם. רגע... הנה קאקה נכנס לרחבה... הוא מקבל את הכדור.... גוווווווווווול!

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי

מהי צמיחה דמוגרפית? מה הקשר של הרחבה קהילתית למנוף, תמרור או דגל? ואיך נראה פיל? תשובות, גם אם חלקיות, תוכלו למצוא כאן, בטור שלנו.

משל סיני עתיק מספר על שישה עיוורים, העומדים ליד פיל. כל אחד מתאר מהו פיל כפי שהוא תופס אותו. זה שעומד ליד החדק מסביר שפיל הוא צינור ארוך וגמיש. זה שעומד ליד האוזן משוכנע שפיל הוא מניפה ענקית. זה שליד הרגל מתאר עמוד עבה ומחוספס. רק דמיינו לעצמכם מה מתאר העיוור המסכן, שנקלע מתחת לישבנו של הפיל...

התנופה של הצמיחה הדמוגרפית באזור, ובעיקר קידום השכונות הקהילתיות, נתפסת באופן שונה בקרב אנשים וגופים שונים. כל אחד רואה את המציאות מתוך תפיסת עולמו האישית או האירגונית.

יש מי שרואה מנוף - כלי גדול וחזק שמרים את כמות האוכלוסייה, מסדר את הגרף הדמוגראפי שלה, מארגן מחדש את משאבי החברה והכלכלה. המנוף הדינאמי הזה מייצר דלתות של תקווה וחלונות של אופטימיות.

יש מי שמתאר שער - פתח שאנו פותחים אל העולם ובכך מבטלים את הגדר הסגורה שהקיפה אותנו. דרך השער הזה מגיעים אנשים חדשים, המביאים איתם כללים וקודים אחרים. ודרך השער הזה גם יוצאת לה לאיטה האינטימיות הקהילתית.

יש מי שרואה מים במדבר - סם חיים שמאפשר לשרוד, לעבור את תקופת היובש עד שיגיעו הכוחות המחלצים. לגימת המים הצוננים האלה אולי אינה מעוררת ומשלהבת כמו שתיית יין, אך היא משחררת את תחושת המצוקה המיידית.

יש מי שמתאר תמרור אדום - התראה על סכנה קרבה, סימן בולט וחסר פשרות לכך שעלינו לבדוק לאן אנו מתקדמים. התעלמות מהתמרור הזה היא חסרת אחריות, כי יתכן שעוד מעט נגיע לתהום.

ויש גם מי שמשוכנע שזהו דגל לבן – סמרטוט מונף על מקל, שמסמל כניעה, תבוסה, ויתור על העצמאות. הדגל הלבן הזה מלווה בהרמת ידיים. זהו האות לתום המאבק ומסירת עצמנו לידיהם של אחרים.

מי צודק? המשל הסיני מכוון אותנו שנהיה מודעים לכך שתפיסת המציאות שלנו היא סובייקטיבית, ובדרך כלל חלקית. הפיל הוא הרי צירוף של כל מה שמתארים העיוורים. והשאלה היחידה שנותרה פתוחה: איך הפיל רואה את העניין? מהי הזווית שלו?

קליטה נעימה