שוב הופתענו. ציפינו שיהיה ארוך, קשה, מעיק. אבל זה חלף חלק, מהיר, אפשר להגיד כמעט אלגנטי. חשבנו שיהיו כוויות, אולי אפילו צלקות. אבל כשמתבוננים בראי, לא רואים שום סימן, שום זכר. ההכנות היו רבות. יש כאלה שיאמרו שהן היו מוגזמות, ויש שיאמרו שהן הוכיחו את עצמן. אבל בפועל, אשר יגורנו לא בא. אז הנה, תחושות המתח והלחץ מפנות מקומן להקלה גדולה, ואנחנו יכולים לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת. כן, חברים, ובעיקר הורים, אפשר להיאנח בסיפוק: עברנו בשלום את החופש הגדול.

שלום ולא להתראות

ומשהו (אחרון?) בעניין ההתנתקות. המון מילים נשפכו לפני, במהלך ואחרי. חלקן יזרמו לתהום השיכחה הציבורית, וייעלמו יחד עם המכולות האחרונות שיעזבו את הרצועה. אבל נדמה לי שיש ביטויים ומבנים לשוניים שמאיימים להישאר איתנו גם הלאה, ולהפוך לחלק מהשפה היומיומית שלנו. אז להלן הדברים ששמענו כל כך הרבה בשבועות האחרונים, ואנו מאד מבקשים להיפרד מהם:

"אחים שלי" 

בסדר, היה חשוב להבהיר את סכנת הקרע והניכור. אבל עם כל הכבוד לאחדות העם, בואו לא נערבב את דרגות הקרבה. יהודים זה יהודים, חברים זה חברים ואחים זה אחים. אחרת בסוף יגידו משהו על האחות שלנו, ולא נוכל להוכיח שאין לנו. 

"ברגישות ובנחישות" 

זה מאד מרגש לדעת שכוחות הביטחון שלנו פועלים על בסיס כל כך פיוטי. אבל אם נמשיך להתאהב במתח הניגודי הזה, עוד נביא לכך שהצבא יכשיר טירונים "בנועם ובכסאח", והמשטרה תטפל באזרחים "בכפפות של משי ובאמ-אמא-שלהם".

כל מה שיהודי לא עושה (או כן עושה) ליהודי 

אין כוח לאנטי-דמוקרטיה הזאת (בואו נזכור, המדינה והצבא הם לא רק של יהודים), ובעיקר אין כוח לכל הבדיחות בעל פה ובאינטרנט על המשפט הכל כך לא יהודי הזה. 

"אנחנו לא עוסקים בהתנתקות, רק בהתחברות" 

בואו נאמר את האמת: ההתנתקות הייתה מהפלשתינאים בעזה ובית חנון, לא מהמתנחלים בנווה דקלים ונצרים. אלה, שהיו מחוברים אלינו חזק מאד, ימשיכו להיות מחוברים, אין צורך לדאוג. מי שרוצה להפגין חום ואיכפתיות (ורובנו רוצים), שיושיט את היד ללחיצה או חיבוק. זה מספיק. 

"שימו לב, מחסום חדש בכניסה למפלסים" 

תודה על כל העדכונים ברדיו, באינטרנט, באס.אמ.אסים, בשידורי המורס ובאיתותי העשן. באמת הרגשנו חלק ממערך הכוחות הלוחמים והבולמים. אבל אין כמו לחזור לשגרת הצירים הפתוחים. אז אנחנו מנתקים את הקשר, לילה טוב. 

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי