אם כבר התיישבתם לקרוא את העיתון, ואולי אפילו הכנתם כוס קפה בצד, בטח לא בא לכם לעסוק בפיצוצי ביוב והפסקות חשמל. אבל מה לעשות, שגרת חיינו מתנהלת על פני תשתיות נבולות, שימי הזוהר שמעולם לא היו להן, חלפו מזמן. ומה שקורה לנו היום, זה ש-

לעולם איננו בטוחים שהמטען העודף, ממנו נפטרנו בשירותים, אכן ייפרד מאתנו לעולמים. לעיתים קרובות קורה שאנו שולחים אותו על פני המים, וברבות השעות מוצאים אותו עשרים מטר מהבית, בעוד פיצוץ שיגרתי. מי שלא חווה את המפגש עם רכז הבניה, שמנתח את השימוש החריג של המשפחה באמצעי היגיינה, לא חווה השפלה אמיתית מימיו.

כולנו מחזיקים מלאי פלוגתי של נרות שבת, חנוכה וגם נרות זיכרון, ומתפללים לשלומה של מערכת החשמל השברירית שלנו. אבל איך שמתאספים כמה עננים, נסגרים שערי השמיים לתפילותינו, המערכת קורסת בנונשלנטיות, וחושך על פני תהום. ואותו תרח זקן, שקוראים לו גנרטור, ואמור לכסות על המערכת כשהיא בקומה, משתעל שלוש פעמים וממהר לאשפז את עצמו במחלקה לתשושי נפש.

והאוטו, הנה שוב הוא משמיע רעשים של תזמורת אפריקאית למתחילים. אנו מגיעים אל המוסכניק, ובמבט מושפל מסבירים שעוד פעם נחתנו בתוך הבור הענק שבכביש ליד מחסן בגדים. החיוך הלועג, שמעיד מה בדיוק הוא חושב על כישורי הנהיגה שלנו, מזכיר לנו את התחושה של החמצת פנדל בדקה התשעים, ואנחנו בכלל שחקנו מחניים. 

ואמא או סבתא שלנו, שבשביל לקחת דואר צריכה לנסוע עם הקלנועית דרך צומת קסטינה, כי כל המדרכות בדרך נראות כמו אחרי צונאמי. 
וזרם המים במקלחת, שכבר במקור הוא לא בדיוק מפלי הניאגרה, מגיב מיידית לכך שבבית השלישי משמאל מישהו ממלא את הקומקום. ומיד אנו נותרים עם זרזיף של מים, שמחזק את התחושה הלא רציונאלית אבל הכל כך מוחשית, שיש מישהו שם למעלה שמשתין עלינו בקשת.

אתם הרי מכירים את כל הדברים האלה היטב. אז למה אני מקלקל לכם את המצב רוח? כי השבוע אנחנו מקיימים במועצה יום עיון בנושא שיקום התשתיות הקורסות בישובים שלנו. שום דבר לא ייפתר ביום (בטח לא ביום עיון). אבל אולי אפשר להתחיל לחלום על חיים עם פחות פיצוצים ובורות, ועם הרבה יותר זרם.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי