מכירים את המושג "דילמה מובנית"? זהו מצב בו יש התנגשות בין שני ערכים, בין שני אבני יסוד של אדם או אירגון. בימים אלה, הטור הזה מוצא את עצמו בדילמה מובנית בהחלט. מצד אחד, זהו טור אופטימי, המבקש להתבונן בקריצה על המציאות הסובבת אותנו. מצד שני ניצב "המצב" - המשב הקודר שמביאות רוחות המלחמה במדינה בכלל ובאזורנו בפרט.
אז איך יתמודד מזגו הקליל של הטור עם כובדם של המאורעות שאנו חווים? או במילים פשוטות: איך יוצאים מזה בשלום? 
אפשרות אחת היא להתעלם מהמצב. להניח לכו-לם לכתוב על כל מה שקורה בחוץ, בעוד אנחנו מתמקדים בפכים הקטנים שמלווים אותנו פה באזור. הבעיה היא שעם כל הכבוד לפכים, אין כלפיהם כיום הרבה כבוד. פניו המזוקנים של נסראללה נשקפים מכל מסך, ואנחנו נתמקד בפני האזור? טילים נוחתים בצפון ובדרום, ואנחנו נכתוב על נחיתה של משלחת מסן דייגו? אפילו עיתון של אגודת בנות היענה לא היה מרשה לעצמו לנקוט בגישה כזו. 
האפשרות השניה היא לשנות את רוח הכתיבה. אל מול המציאות הקשה נכתוב רק דברים קשים. אל מול תמונת המצב הקודרת יקדירו גם משפטינו, שחור על גבי שחור. הבעיה כאן היא באובדן הזהות הסגנונית. בשביל לכתוב קודר קיימים עוזי לנדאו, יובל שטייניץ וחבריהם. הם עושים זאת הרבה יותר טוב, מתוך ניסיון קודרני עשיר. אז מי אנחנו שנכנס למגרש האפלולי הזה?
האפשרות השלישית היא לחפש את הטוב שבתוך הרע. לאתר בתוך המציאות הקשה סדקים של אופטימיות, למצוא אורות קטנים בקצות המנהרות. זו בהחלט אפשרות רצויה, בעיקר כיוון שהיא עונה על יופי של קלישאות. רק שבשלב זה התקשינו לאתר סדקים, אורות ואפילו את המנהרות. אז אם מישהו מכם נתקל במשהו מכל אלה, הוא מתבקש לעדכננו בהקדם.
האפשרות האחרונה היא לעסוק בלבטים שלנו, לחלוק עם קוראינו את הקושי שבכתיבה. זו אפשרות קצת מתוסבכת ועקיפה, אבל כשמדובר בדילמות מובנות, אין פתרונות פשוטים. וכמו שאתם מבינים, זו האפשרות שבחרנו.
להתראות בימים יפים (ופשוטים) יותר.

 

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי