בסופו של יום שבת עמוס קרובי משפחה וקלוריות, נכנסתי למיטה בכוונה להירדם תוך מכסימום חמש דקות. קצת לאחר כיבוי האורות המיטה שלי חרקה. בעוד האונה השמאלית (האנליטית) פוקדת על כיבוי המחשב, האונה הימנית (האמוציונאלית) דווקא נכנסה לרי-סטארט, תוך שהיא מעלה את השאלה המתבקשת: מתי נבנתה המיטה הזאת?

סריקה מהירה בזיכרון שלחה אותי אל ימי השחרור מהצבא. איך שהתייצבתי בקיבוץ, פנתה אלי רכזת ועדת דור צעיר (היא הגיעה אלי לחדר, כי עוד לא היו טלפונים) ושאלה אותי אם אני צריך מיטה. בעקבות התשובה החיובית שלי, נשלחתי אל הנגריה. חיכה לי שם צוות של שלושה נגרים (שניים מקצועיים ואחד שנפלט מהאקונומיה ולא ידעו מה לעשות איתו). הם תחקרו אותי לגבי המידות המדויקות, ואחרי כשבוע התייצבו בחדרי הצר, הציבו בו את המיטה החדשה, הניחו עליה מזרון גומאוויר מקיבוץ זיקים והלכו לדרכם.

האונה השמאלית מדליקה נורות אדומות, שמזהירות אותי שאם הנוסטלגיה תמשך, אין סיכוי שאני אקום בזמן, והבת שלי תאחר לארוחת הבוקר בגן ויהיה ביזיון. אבל האונה הימנית בכלל לא מתרגשת. אם כבר נזכרים בנגריה, היא מובילה אותי עוד עשור לאחור. לקראת חג החנוכה, היו מחלקים לכל ילד לוח דיקט, עליו הוא התבקש לצייר חנוכייה. הדיקטים המעוטרים הועברו אחר כבוד לצוות הנגריה, שהיה צריך לנסר את הלוחות על פי השרבוטים של הילדים ולייצר מהן חנוכיות. שיהיה ברור: אף אחד לא הגביל אותנו, יכולנו לצייר מה שבא לנו. אני, למשל, ציירתי בעיקר בעלי חיים טורפים, שעל גבם היו בליטות משונות, שייעדתי לקני החנוכייה, ובין האוזניים בליטה נוספת לשמש.

אונתי הימנית מדמיינת את הנגרים, אנשי מקצוע, שצריכים לתמרן עם המשור החשמליהעבה בין הבליטות שעל גב הזאב או הדוב, על מנת לא לפגוע בשום אופן ביצירתיות השופעת של הילד.
האונה השמאלית, שנכשלה בכיבוי המערכת, עוברת לפסים ציניים: אז מה הסיפור הגדול? פעם הייתה נגריה בקיבוץ, והיו מתעסקים בכל השטויות של החברים והילדים, והיה בזבוז אדיר של כוח אדם ושל כספים. והיום יש הפרטה ויש איקאה וזה הכי טוב והכי יעיל.
והאונה הימנית נאנחת: נכון... אבל הניתוח הכלכלי הוא בטיפולך. אני אחראית על הגעגועים.

המיטה חרקה שוב, אבל את החריקה הזאת כבר לא שמעתי. לילה טוב.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי