אתמול בשתים עשרה בצהריים
הלכנו עם אמא למרכול ובדרך ראינו -
שחדר האוכל שלנו סגור.
ומאז את עצמי אני שואל:
איפה הגדולים אוכלים צהריים,
ואיפה הם יכולים לרכל?...


לפני מספר ימים יצאנו ממלאי תפקידים מהישובים והמועצה לסדנה, אותה הקדשנו לנושא מרכזי בבניית החוסן האזורי: השימוש בכלים קהילתיים. כלומר, מהם הכלים שעומדים לרשות הקהילות שלנו בעקבות תהליכי השינוי. קחו את חדר האוכל, למשל. 
הוא לא שימש אותנו רק לצרכי התזונה, אלא גם היה מרכז להתכנסות קהילתית (רכילות, כבר אמרנו?). 
גם האסיפה הכללית לא הייתה רק רשות מחוקקת, אלא מקום מפגש. וכך גם הישיבות השוקקות של הוועדות, משחקי הכדורגל הסוערים, הקרנות הסרטים המיתולוגיות ועוד.

נחזור אל הסדנה. היא נפתחה בהרצאתו של ד"ר אורי וובר, שגורס כי הגענו לצומת קריטי. האם נניח לישובים שלנו להפוך ל"כפרי שינה", בהם כל אחד חי בנפרד את חייו, או שאנו רוצים להיאבק על כך שיהיו אצלנו חיי קהילה בעלי תוכן ומשמעות?

נדמה שבשלב הזה לפחות, רובנו בוחרים בישובים עם קהילה משמעותית. הבעיה שהמציאות פועלת נגדנו. 
חדרי האוכל נסגרים או משנים פניהם למרכזי קייטרינג; האסיפות הכלליות הופכות חותמות גומי אפורות והקרנות הסרטים המשותפות הן זיכרון עבר, המשמש חומר לחגיגות עשור. חיינו מנוהלים אולי באופן יותר מקצועי וענייני, אבל – איפה האקשן? 
איפה הסערות החברתיות?
סדנאות לא אמורות לייצר אווירה פסימית. אז במקום לשקוע בעולם שנעלם, הפנינו מבט אל המוצרים החדשים שעל המדף.

התנסינו בכלים לשיתוף ציבור וקבלת החלטות, שיכולים להוות אלטרנטיבה דינאמית למסלול היבשושי משהו של ועדה-אסיפה-קלפי.בחנו מסלולים חדשים לעידוד ופיתוח ההתנדבות בקרב רבדים שונים בציבור.למדנו כלים ניהוליים, המחברים בין מעגלים שונים בתוך הקהילות.אפילו בילינו בערב "שניצל-בורשט", שחיבר תמונות מההווה לטעם הנוסטאלגי של פעם, והראה שלא תם עידן התמימות, רק צריך לייצר אליו ערוצי גישה חדשים.


אז מה עכשיו? אם אנחנו אכן מזהים את הצורך בעדכון הכלים הקהילתיים, אז עלינו להחליט איך ובמה להתעדכן. כי ככה זה עם כלים - הם יכולים להיות הכי משוכללים בעולם, אבל אם אתה לא משתמש בהם, הם לא ממש עוזרים לך.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי