בכפר הארנבים, היה ארנב אחד חריג. בכל ערב, במקום לשבת עם חבריו ולכרסם גזר, הוא היה לובש מעיל עור ונעלם עד השעות המאוחרות. יום אחד נודע שהשועלים מתכננים פשיטה על הכפר. כולם נלחצו, ורק הוא אמר: "שטויות, קטן עלי". כשהגיעו השועלים, הוא נעמד בפתח הכפר והעיף אותם אחד אחד, עד שהם התקפלו וברחו. כל הארנבים התאספו סביבו בהערצה ושאלו איך הוא עשה את זה. הוא ענה: "אמרתי לכם שזה קטן עלי. בלילות אני עובד כסדרן בפאב של הפילים".

למה נזכרתי בסיפור הזה? בתחילת החודש, שנה לאחר "עופרת יצוקה", ערכנו תרגיל היערכות לחירום. זה היה התרגיל הגדול והמורכב ביותר שנערך בשער הנגב בעשור האחרון – הן במשך הזמן, הן בהיקף המשתתפים והן בחומרת האירועים שתורגלו. זה היה "תרגיל קיטבג" – אנחנו ביקשנו להעמיס עלינו את הנטל הזה, ופיקוד העורף ושאר הרשויות הרלבנטיות התגייסו בהתלהבות למשימה. ההנחה של כל המעורבים היא המשפט שלומדים בסימסטר הראשון של הטירונות: "קשה באימונים, קל בקרב".

בסיכום מבצע "עופרת יצוקה" הייתה אצלנו, כמו בכל הרשויות, תחושה של הצלחה. התחקירים ותהליכי הפקת הלקחים הוכיחו שהתחושה הזאת מוצדקת. בין השאר זו תוצאה של עבודת ההערכות היסודית שעשינו בישובים ובאזור במהלך השנים, בשילוב עם המסירות הרבה של הצוותים ושיתוף הפעולה הטוב ביניהם.

בואו נתעכב רגע על הצוותים, או ליתר דיוק על האנשים שמאיישים אותם. עד לפני זמן לא רב, היו רבים בינינו שלא הבינו למה צריך את "משחקי המלחמה" האלה. המתנדבים האזרחיים בצוותי החירום או בכיתות הכוננות, נתפסו לעיתים כ"חולי צבא", שאוהבים לנהל אירועים מדומים מתוך חדרים צפופים. לא כולם התחברו לציר הפעילות הייחודי הזה, המשלב תפיסות וקודים מהעולם הצבאי בתוך השיגרה האזרחית. צח"ים, חמ"לים, פק"לים – מרוב ראשי תיבות היה קשה לראות את היעד.

מבצע "עופרת יצוקה", וההתנהלות הסדורה והמקצועית של האזרחים במהלכו, מוססו את הסקפטיות כלפי הציר הזה. נדמה לי שהיום אין כמעט כאלה אצלנו שחולקים על חשיבות ההערכות שלנו למצבי חירום.

לכולנו ברור, שכדי להיערך למתקפות השועלים, חשוב שיהיו בינינו כאלה שבאופן סדור לובשים את מעיל העור והולכים להתאמן על פילים.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי