זוכרים את עידן הווידיאו הקהילתי בשנות ה-80? התנועה הקיבוצית גילתה אז את המדיה החדשנית. הסמינר בגבעת חביבה ייצר צלמים, עורכים ואנשי סאונד חובבים אך חדורי אמונה. בקיבוצים צצו מגזינים, בהם רואיינו ממלאי תפקידינו, תועדו חגינו, נסקרו ענפינו, וכולנו היינו בטוחים שמהתק"ם תצמח התשובה לרוממה. 
אלא שזה לא קרה. הגל הזה חלף, ומה שנותר מהחיבור בין קיבוץ לווידיאו הוא בעיקר קלטות הסרט "מבצע סבתא".

מדוע חזון הווידיאו הקיבוצי לא הוגשם? אחד ההסברים הוא שאנחנו, בקיבוצים, לא הסתפקנו במה שקיבלנו על המסך. תמיד נחמד לראות את ילדינו מקפצים על הדשא ואת הקומביינים שלנו קוצרים וקוצרים וקוצרים. אבל אחרי כמה זמן, כשהתמונה רועדת והקריינות עילגת, זה נמאס. אפילו לנו.

ההסבר הזה מוביל אותנו להבחנה בין שני מושגים. בין ה"מקומי", שהוא מונח ניטראלי, לבין ה"פרובינציאלי", שהוא מונח שלילי. "פרובינציאלי" זה אומר מחוץ לעניינים, נידח, מיושן. ככה נתפסו, גם בעיני עצמנו, השידורים שלנו מלב האספסת.

למה אנו נדרשים עתה להבחנה הזו? כיוון שאנחנו במהלך מואץ של פתיחת השערים – בקליטה, בתיירות, בחינוך, בהשכלה הגבוהה. החשיפה שלנו אל ציבור חיצוני, המלווה בהזמנה להצטרף אלינו, מחייבת אותנו למצוא את השילוב הנכון בין להיות אוטנטיים, עם כל החוזקות והייחודיות שלנו, לבין להיות רלוונטיים לבאים בשערינו.

אז מה מבחין בין ה"מקומי" ל"פרובינציאלי"? להערכתנו, בעיקר שני דברים. ראשית, האיכות. היא זו שעושה את ההבדל בין הרכב נגינה מרשים לבין חבורת נגנים חביבה; בין צוות חינוכי מקצועי לבין אוסף מטפלות נחמדות; בין מסעדה נפלאה לבין מזנון סביר.
הדבר השני המבדיל בין השניים היא שאלת הרלוונטיות לאוכלוסיות "חיצוניות". האם חדר האוכל הזה יכול לשרת באופן מכובד גם את מי שלא גר במקום? האם העיתון הזה יכול לעניין גם את מי שלא חי בקרבנו? האם הלהקה הזו יכולה להופיע בהצלחה גם בפני קהלים אחרים?

יש לנו דוגמאות רבות המוכיחות שאנו יודעים לעסוק בעשייה מקומית, שהיא מאד אטרקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להמשיך להקפיד על האיכות ועל הרלוונטיות.
וכדי שלא נשאר מתוסכלים לגבי תחום הווידיאו – יש היום בקרבנו יוצרי קולנוע וטלוויזיה איכותיים שיצירותיהם, העוסקות במחוזותינו, זוכות להכרה והערכה בארץ ובעולם. כך שאולי בכל זאת צמחה כאן התשובה לרוממה.

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי