ליל הסדר מגיע וכולנו מסובין, אוכלים מצה ומרור, מטבילים שתי פעמים ושרים בקול "עבדים היינו, עתה בני חורין". אני לא רוצה לקלקל את השמחה-רבה של כולנו, אבל רגע לפני החג, אני רוצה להציב סימן שאלה סקפטי קטן: האומנם, בני חורין אנו? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות?

כמו כל תלמיד תיכון שצריך להתמודד עם נושא מאתגר, גם אנחנו פונים לפתרון האולטימטיבי: מבצעים העתק-הדבק מהקופימדיה. וכך כתוב שם על המושג "עבד": "אדם שאיננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו, ואדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו". אז בואו נראה מה מצבנו.

העבדות לא חייבת להתרחש בפירמידות באמצע המדבר. היא יכולה להתנהל גם במבנים ממוזגים בלב העיר. נתחיל בבנקים. לא במקרה הם אוחזים במונח "שיעבוד" (אתם יודעים מאיזה שורש באה המילה). כמו שיעקב אבינו, על מנת לזכות ברחל, נאלץ להשתעבד ללבן זמן כפול מהחוב המקורי שלו, כך גם מי שלוקח משכנתא צריך לעבוד כפול על מנת לשלם את חובו לבנק. תוסיפו לזה את הריבית שעומדת על חשבוננו לכלותנו, ותראו כמה אנשים נאלצים לקבוע את התנהלות חייהם בהתאם לגזירות הבנק.

נמשיך לתחום העבודה. רוב האנשים אינם יכולים באמת להחליט באיזה גיל להפסיק לעבוד. השיטה קובעת שמי שרוצה לצאת לחופשי מוקדם יותר, מטה לחמו יישמט. אז  אין ברירה, ממשיכים לעבוד ביד לא ממש חזקה ובזרוע לא הכי נטויה, עד שתגיע הפנסיה.

ומכאן לטכנולוגיה. האם יש למישהו מאתנו ספק שסגנון חיינו ודרכי התנהלותנו מוכתבים על ידי המחשב, האינטרנט והטלפון הסלולארי? לכאורה, אנו יכולים לבחור עד כמה ובאיזה אופן להשתמש בהם. אבל בפועל, הם פשוט נוגשים בנו באמצעות המיילים, האס-אם-אסים והציוצים בטוויטר. ואנחנו אוכלים מסיר הבשר ומממנים את הפירמידה הבאה של ביל גייטס.

לא דיברנו על מסלולי התלאות של הכפייה הדתית, על עולם הפרסום המכתיב לנו מה וכמה לצרוך, אפילו לא על תרבות הרייטינג, בה כל דכפין שמזדמן לתוכנית ריאליטי מכתיב את נושאי השיחה שלנו. אבל החג מגיע, ואנחנו כבר צריכים ללבוש את הבגדים החדשים, לשבת סביב השולחן ולשיר במלוא גרון: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!".

חג חירות שמח.

 

 

 

עודד פלוט, מנכ"ל המועצה