בימים אלה אנחנו נערכים ומתמרקים לקראת מפגש הבנים האזורי, שיערך בחג סוכות. בשטח ניכר שהמאורע מעורר התרגשות. איך? לפי ההתגייסות בישובים ובמועצה, לפי הכרזות ושלטי החוצות, לפי שיחות הטלפון עם הבנים- וגם לפי נפח ההתייחסות למפגש בגיליון זה...
מהו, בעצם, מקור הקסם שמהלך עלינו הביטוי "חזרת הבנים"? מאיפה מגיעה הכמיהה המתגלמת בשורה האלמותית של רוטבליט: "הוא עוד ישוב" (עם או בלי הבלורית המתנפנפת)? 
נראה לי שהתשובה פרושה על פני מספר מישורים. 
המישור הראשון הוא הרגשי. הרצון הטבעי שלנו שהגוזלים יהיו קרוב, צמודים אלינו בתוך הקן. ככה בנויים הורים, ובעיקר אנו, ההורים פולנים: טוב לנו כשאנחנו פחות צריכים לדאוג, ועוד יותר טוב לנו כשיש בסביבה מי שידאג לנו. 
המישור השני הוא המשפחתי. יצירה מחודשת של התא החם, הרב דורי, עם הנכדים שמבקרים כל יום, עם ארוחות הערב המשותפות. הכל מקבל מחדש את הטעם כשהמשפחה בסביבה: החגים, לילות השבת, ההליכה אחר הצהריים לבריכה. יותר נחמד אפילו לשתות את התרופות כשהנכדים עוזרים לסדר אותן.
המישור השלישי הוא הקהילתי. הבנים הם "משלנו". הם מבינים את הקודים, מחוברים לערכים. כשהם נקלטים, האינטימיות של הקהילה אינה מופרת. הם נותנים לנו תחושת ביטחון, הלא הם מכירים אותנו, אפילו על פי הכינויים. מי שקורא לחבר יוסף בשם "צ'ופצ'יק", יתקשה מן הסתם לעשות משהו שיפגע בו. 
המישור הרביעי, אולי המורכב מכולם, הוא המישור האידיאולוגי. או אם תרצו: מישור התכלית של החיים. ההמשכיות הרב דורית היא אחד הסימנים המובהקים להצלחה של הגשמת חזון, של הקמת מפעל חיים. העזיבה המאסיבית שלוותה אותנו כשני עשורים החל משנות השמונים, הייתה עבור רבים מאתנו הסימן המרכזי לכישלון - של הקיבוץ, של הרעיון, של הבחירות האישיות שעשינו. חזרה משמעותית של בנים, שבוחרים מחדש בקיבוץ, היא התרופה הטובה ביותר לתחושת הכישלון. אם הם שוב פה, אולי בסופו של דבר, לאחר תהפוכות שונות, מתברר שצדקנו.
ובכן, אנחנו שמחים לבשר שזה קורה. יותר ויותר בנים מתעניינים, רוצים לשמוע ולהכיר. חלק מהם כבר הגיע, חלק בהליכי הגעה. המפגש שיערך בסוף החודש בא לדחוף את המהלך הזה קדימה, להציב אותו בלב ההתכוונות והעשייה שלנו. בנים רבים הודיעו שהם יבואו למפגש. אז אתם בטח תהיו, לא כן? 

מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי