זוכרים את הסרט "הבלתי משוחדים"? זהו סיפורה של יחידה של מס הכנסה שנלחמת בעולם הפשע. יש שם סצינה בה הגיבור (המגולם ע"י קווין קוסטנר), הנמצא בעיצומו של מאבק לחיים ולמוות, מתקשר הביתה ומשוחח עם אשתו. האישה מעדכנת אותו לגבי התקדמות השיפוצים שהם מבצעים בבית. הוא מנתק את הטלפון ואומר לעוזר שלו: "זה מדהים, אבל יש בעולם אנשים שמה שמעסיק אותם עכשיו זה באיזה צבע לצבוע את המטבח".

ההיסטוריה (או הגורל) זימנה מצב בו תושבי רצועה די קטנה בנגב הצפון מערבי של מדינת ישראל חווים מאבק צבאי אלים, יומיומי, המכוון ישירות נגדם. מבוגרים וילדים נמצאים באיום ישיר ומתמיד לשלומם וביטחונם. ואילו ביתר מדינת ישראל – כלום. החיים מתנהלים בשיגרה, מכסימום עוסקים באיומים של איראן ובדיבורים של אסאד. אבל אין "צבע אדום", ואין שריקות טילים, ואין מנגנוני שמיעה מתורגלים, שיודעים לתייג את קולות הנפץ בין "זה שלנו" לבין "זאת נפילה".

במסגרת תפקידי, אני נמצא בקשר שוטף עם מועצות אזוריות ברחבי הארץ. אחד הסממנים לסדר היום האזורי הוא העיתון של הרשות. כמו שאמר קווין קוסטנר: זה מדהים, אבל יש מועצות שהשער של העיתון שלהן מציג את הסוכה שנבנתה בבית הספר, והכותרת הראשית מדווחת על כנס גננות מרשים.

לא שאין לנו סוכות, ולא שאין לנו כנסים. אנחנו, בישובים ובמועצה, לא הפסקנו לקיים אירועים ופעילויות, לחגוג וללמוד. אנו ממשיכים לקיים את השיגרה, ויודעים להתענג על רגעי האושר והסיפוק שהיא מזמנת לנו. אבל הכל מלווה בצל - צילו של האיום, צילה של הדאגה. 

הפער הזה, בינינו לבין עמיתינו ושכנינו, יוצר תסכול לא קטן. בפן אחד, תחושה שאנחנו לבד. העולם כמנהגו נוהג, כלומר נוסע באוטוסטראדה. ואילו אנחנו נדרשים לנהוג בכביש מפותל וחלקלק על פי התהום. ובפן השני, אנו חשים געגועים וכמיהה לשגרה שקטה וחסרת עננים. שגם בשער העיתון שלנו נוכל לשבץ תמונה של סוכה שלווה, ושהיא תגלם את המציאות במלואה.

זהו טור אופטימי, ואנחנו מאמינים שהשקט והשלווה ישובו לנחלותינו. אולי אז נוכל להתפנות לחשוב על כל מיני דברים יומיומיים, כמו... צביעת המטבח, למשל. צבע ורוד נשמע מעניין, לא כן?

עודד פלוט המטה האסטרטגי