מספרים על אבא שהיו לו שני בנים תאומים, אחד אופטימי ואחד פסימי, שניהם חסרי תקנה. ביום ההולדת שלהם הוא הניח מתנה בחדרו של כל אחד מהם. הפסימי יצא ראשון, אוחז במפתחות של מרצדס ורוטן: בטח קנית לי רכב טרנטה מתפרק. מהחדר השני יצא האופטימי, בידו פרסה חלודה ושאל כולו זורח: אבא, איפה הסוס שאני מקבל?

עם חזרתו של גלעד שליט מהשבי חזרו אלינו עוד כמה דברים: תחושת האחדות, האמונה בהליכים הדיפלומטיים ומעל הכל - התקווה עצמה. כן, רבותי, והרי החדשות: לפעמים חלומות מתגשמים. לא רק ב"כוכב נולד", גם במציאות. האופטימיות עשתה קאמבק, ובגדול.

במשך שנים התרגלנו לכך שהתסריטים האופטימיים הם לא ריאליים. שהתחזיות הקודרות הן אלה שמתממשות בסוף. כולנו מכירים את המשפט: זהו התסריט האופטימי, ומהו התסריט הריאלי? שמתם לב לכך שכל, אבל כל, הסרטים העתידניים מציירים עולמות קודרים וחסרי תקווה? תסמכו עליהם בהוליווד שהם יודעים:  זה מה שנחשב, זה מה שמוכר. אצלנו בארץ, לא צריך להגיע לעתיד הרחוק. ההנחה שלנו, המבוססת על הניסיוןהמצטבר, היא שגם בקרוב לא יהיה טוב.

בסרטים, וגם במציאות, האופטימיסטים נתפסים כמי שלא קוראים נכון את המפה. אלה שמתבוננים בעולם דרך משקפיים ורודים עבי עדשות. אלה שמעוותים את תמונת המצב באופן רומנטי חסר תקנה. אלה שאינם מחוברים לאותו ניסיון מצטבר, לניתוחים המושכלים, לתחזיות המבוססות.

אבל, חזרתו של גלעד מערבבת את הקלפים. פתאום מתברר שאלה שאמרו שבסוף הוא יחזור בשלום – פשוט צדקו. זוהי שעתם של אלה שהאמינו. לא רק אלה שנאבקו במשך שנים והצליחו במשימתם. גם של הרוב הדומם, שפשוט קיווה, ותקוותו התגשמה במלואה.

מסתבר, שלפעמים להיות אופטימי, זה הדבר הכי ריאלי. וגם אם מצאתם רק פרסה חלודה, אולי באמת יש סוס שמסתתר מאחרי הדלת?...

עודד פלוט
מנכ"ל המועצה