בעוד מספר שבועות תפתח שנת הלימודים בבית הספר התיכון החדש בשער הנגב, וכולנו נתברך במשכן החדיש והמרשים. רגע לפני שזה קורה, תנו לנו, בוגרי שער הנגב לדורותיהם, להתרפק עוד קצת על העבר ולהיפרד מבית הספר הישן, בית הספר שלנו.

המחזור שלנו בילה את שנותיו בתיכון במחצית הראשונה של שנות השיבעים, בין האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים לשבר אחרי מלחמת יום הכיפורים. החינוך הקיבוצי, המערכת האינטימית והחצר הירוקה והפתוחה, יצרו עבורנו מסגרת חמה ומיוחדת להתבגר, להתעצב, להתגבש וכן, גם ללמוד.

איך אפשר שלא להיזכר בגעגועים בתמונה בה כולנו מחכים בבוקר חורפי קר למורה האגדי לפיסיקה, חיים ליכטרמן. זאת על מנת שברגע שהוא יגיע עם רכב החיפושית שלו, ניגע במצבר החם ונחווה ישירות איך אנרגיה חשמלית הופכת לטרמית.

ובאותו שיעור מעבדה בכימיה (שכל המחזורים טענו שזה קרה אצלם), כשאריה אולוב, הלבורנט המיתולוגי, התייצב בפנינו כשה"חנות" של מכנסיו פתוחה. וכשקולות הצחוק גאו, הוא פקד במבטא היקי שלו: "הגורם המפריע יצא החוצה!".

ובהבעת פניהן של המחנכות שלנו, אילנה כץ ורותה רוטשילד, שגערו בנו כשאיחרנו לשיעור לאחר עוד התעסקות בפרויקט חברתי-תרבותי-חינוכי, אבל לא הצליחו להסתיר את החיוך הגאה שלהן.

ובשיעור שהתנהל באישון לילה, בעיצומו של "היום הירוק", בו אנחנו ניהלנו את בית הספר ולימדנו את המורים, וביניהם המנהל אברהם שינפלד. והם, המחנכים שלנו, עשו לנו בלגן ברמות בלי מוכרות, שלא ידענו שיכולות בכלל להתקיים בבית ספר.

ובחבורת תלמידי החוג למחשבים, שיצרה תוכנית שידוכים ממוחשבת לכל הבנות והבנים בבית הספר, והתכנסה בשיעור הגורלי סביב המחשב גדול המימדים, על מנת לדעת מי שודך למי, ובעיקר מי המאושר שקיבל את החתיכה ההיא משכבה י"א.

ולא דיברנו עוד על הטיול השנתי לסיני (בו דחפנו את המשאיות יותר ממה שנסענו בהן), ועל פסטיבל הזמר שכלל שנים עשר שירי אהבה-מחאה מקוריים (בהשפעת ג'ון לנון ואריק אינשטיין, כמובן), ועל העצומה הלוחמנית נגד מבחני הבגרות (בסוף התקפלנו ועשינו את המבחנים כמו כולם, אלא מה), ועוד ועוד.

הנוסטלגיה הזאת, היא אולי הסיבה שהמחזור שלנו מקיים פגישות לאורך כל השנים (בגיל חמישים אפילו יצאנו ל"טיול שנתי" משותף בנגב). לכולנו ברור שחלק משמעותי מההוויה החברתית, החינוכית וכנראה גם האישית שלנו, שמור לבית ספר הקטן, הירוק, הקיבוצי, ממנו אנו נפרדים בימים אלה.

עודד פלוט, מנכ"ל המועצ