בעוד שבועות ספורים, שיהפכו חיש מהר לימים האחרונים ממש, נפרד סופית מהמבנים הישנים של בית הספר התיכון ששימש אותנו נאמנה חמישים וארבע שנים ונפסע נרגשות אל המשכן החינוכי החדש. שעת בין השמשות הזו, מתאימה לשאיפת "רוח שער הנגב", שאנחנו מרבים לדבר בשבחה ולתלות בה את הצלחתנו לרקום את החברה האזורית, זו הקהילה ששואבת עוצמתה מתחושת שותפות גורל וידידות אמת.

במדף הספרים שמצוי ליד שולחני, אני מחזיק שתי חוברות "השיתוף האזורי", אשר יצאו לאור במחצית הראשונה של שנות ה 60. בדפים המצהיבים אני מוצא התדיינות רצינית על אודות יוזמת השיתוף המלא של ענפי החקלאות של קיבוצי האזור. היו אלו שנותיהם הראשונות של "המפעלים האזוריים" אשר כבר עסקו בעיבוד משותף של התוצרת החקלאית, כעשרים שנה לפני קריסתם הקולוסאלית. לעומת זאת, מעבר לכביש, הלכה והתפתחה הצלחה של חיידק השיתוף שנגע בנו ולא הרפה. בית החינוך המשותף שהקימו אבותינו, היה הראשון בתנועה הקיבוצית שקלט תלמידים מראשית בית הספר היסודי כבר בשלהי שנות החמישים. בית הספר האזורי היה אבן הראשה לקריית החינוך הססגונית, שאין שנייה לה בישראל ולמיטב ידיעתי, אין דומה לה בעולם כולו.

חוברת נוספת מצויה תמיד בהישג ידי וליבי: "5 השנים הראשונות", סיכום התקופה המכוננת של בית הספר שנכתב על ידי זרובבל סקר, המנהל הראשון.
וכך הוא מתאר את הסיבות להקמת בית החינוך המשותף: "הישובים הם ברובם ישובי ספר צעירים. כל האוכלוסייה מנתה בתקופת הקמת ביה"ס כ 2,800 נפש, מהם 1,200 מבוגרים. המרחק מן הישובים למרכז האזורי איננו רב, והנסיעה אינה עולה על כעשר דקות בממוצע. מציאות זו, תהליכים כלליים בארץ, התסיסה באזור סביב הרעיון של שיתוף אזורי מקיף והחתירה הממשית לקראת מירב שיתוף פעולה, הולידו מערך שלם של מפעלים כלכליים משותפים, אמפיתיאטרון ופעילות משותפת ענפה בשטחים אחרים."

בראשית שנת הלימודים תשכ"ג (ספטמבר 1962), כשאני עוד שיחקתי בגן הילדים של לאק'ה במפלסים ועודד פלוט, מנכ"ל המועצה, בילה בגן המקביל בברור חיל, פרסם זרובבל את הדברים הבאים בחוברת "בחינוך ובתרבות"; שימו לב לחזון המרחיק ראות: "..ראינו את קריית החינוך האזורית כקולטת ילדים בגיל הרך, המבלים בה את נעוריהם ועם שובם מהשירות הצבאי אל יישוביהם נפגשים כאן שוב להשלמת השכלתם. כך הגענו לבית ספר ערב למבוגרים. עוד בטרם הוקמו המבנים והופעלו המדורים של בית הספר היומי, פתחנו במשא ומתן עם המרכז להשכלה לעם מטעם האוניברסיטה העברית, על מנת לגבש לעצמנו תוכנית פעולה."

וכך מסכם זרובבל את ימי הבתולין של השותפות החינוכית באזור: "הבעיות למיניהן היו ביחס הפוך לניסיון. לעומת זאת לא חסר רצון להתמודד עימן...הועמדנו בפני הצורך של התאמת כלים ובנייתם תוך כדי עבודה שוטפת, והעיקר – תכנון רב שנתי לאור מטרה ברורה: פתרונות מקיפים ככל האפשר לחינוך ילדי האזור בתחומי האזור עצמו. השרוולים הופשלו. "   

 

בשעה טובה,

אלון