הפריחה הדמוגרפית שמתפתחת בחצרותינו פוגשת את פריחת החורף ברגע של אופטימיות מבוקרת, תוצר הירידה בירי לעבר הישובים.

מה מביא תריסרי משפחות צעירות לבקש את ביתן בשערינו?

מה מביא בעלי עסקים רבים להתחרות על קבלת מגרש בפארק התעשיות "ספירים"?

מה ממלא את המיכללה בסטודנטים ואת בתי הספר שלנו בתלמידים מישובים שמחוץ לשער הנגב?

מסתבר, ששיקולי המשתכנים, היזמים והתלמידים מורכבים יותר מהמשתקף בתקשורת הארצית, זו המתייחסת לנעשה אצלנו בעיקר בהקשרי בטחון, בדרך כלל מתוך שיקולי רייטינג.

מי שמבקש לגור עימנו יודע להעריך את המרקם האנושי אליו הוא מבקש להצטרף;

מי שרוצה לבנות את עתידו העיסקי אצלנו מרוצה מהתנאים ומהיחס שמקבלים היזמים;

מי שמעוניין ללמוד במוסדות החינוך וההשכלה שלנו יודע להשוות ומסקנתו מחושבת היטב.

בשנים האחרונות, שנות אילוצי הביטחון, יצרנו תשתית קהילתית, ארגונית והנדסית שמאפשרת לנו כעת, עם שוך הסערה, לקלוט את המתדפקים על דלתותינו.

כמו מאגרי מים שנחפרו מבעוד מועד ולעת הזרימה הגדולה הם מסוגלים לאגור את מי הוואדיות הגועשים, כך אנו נהנים כעת מהפעולות שבצענו מבעוד מועד.

איננו נחים לרגע על זרי הדפנה של התמתנות האיומים.

בשעת רצון זו, אנחנו נותנים מענה לצורך בחיזוק מקומי של ישובים, שהתנאים האובייקטיביים בהם מורכבים יותר.

אנחנו נערכים לשידוד מערכות בעמותות שעומדות בפני אתגרי תקציב לא פשוטים, תוצאת ירידת התקציבים החיצוניים.

וכן, ברור לנו היטב שהרגיעה היחסית אינה מובטחת, הנחה שמחייבת אותנו לחזור ולהיערך במשנה רצינות ליום פקודה, שהלוואי ולא יבוא.

בשבועות הבאים נצא יחד עם אורחינו הרבים אל השדות, אל החורשות, אל השווקים והאירועים שמזמן לנו "דרום אדום", פסטיבל הכלניות החמישי.

אני מקווה שיהיו אלו ימים שקטים בהם נבסס, עוד יותר, את אהבתנו אל חלקת האלוהים הקטנה שלנו;

ימים בהם נחזק את גאוותנו בעשייה הגדולה שמתקיימת בישובים, באזור, במרחב כולו.

חורף נעים וגשום,

אלון