החופש הגדול מתחיל. איזה כיף לילדים ולנערים.

מה לעשות, אנחנו אומרים, "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים". למה צריך בגיל הזה כל כך הרבה ימי בטלה? הלא, אנחנו, המבוגרים, הם אלו שזקוקים לתשעה – עשרה שבועות של שכרון חושים מדי שנה. לא מגיע לנו?

מגיע, בטח שמגיע!

אבל, רגע, בואו נתבונן על התהליך החברתי – כלכלי שעובר עלינו בעשורים האחרונים: הלגיטימציה שאנחנו נותנים למבוגרים שבקהילתנו לנוח – לעת זקנה - מעמל חייהם אינה מקרית. זהו הפן האנושי, הרגוע של הקטנת המתח המשימתי, שאיפיין את ההתיישבות הכפרית – השיתופית מאז היווסדה. כן, מותר לנוח, מותר ורצוי לבלות עם הנכדים, עם חברים, ליהנות מהחיים, כמה שניתן.

הצעירים שלנו, כבר בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, לקחו לעצמם פסק זמן ממושך ממירוץ החיים ויוצאים לחו"ל, נזרקים בחופים היפהפיים כדי להירגע מלחץ השירות הצבאי ובכדי למלא את הסוללות לקראת הלימודים וההתבייתות.

ובתווך, גילאי הביניים. היכולות הכלכליות של חלק גדול מהציבור העובד הולכות וגדלות, תרבות הפנאי מתרחבת, טרנד הטיולים, הבילויים והספורט כובש את מקומו. אנחנו משתדלים, בין הבוס לצרכי הבית, בין מילואים לטרדות הבריאות והביטחון, לגמוע מנקטר החיים, בלי לחוש נקיפות מצפון.

ימים צבעוניים אלו, של המונדיאל, בהם רבים מאיתנו מתמכרים לחוויה הגלובלית, בה היריבות מנותבת למשחק, בה המאבק הוא אזרחי ומפוייס, גם בהפסד, כי "זה רק ספורט", הינם רגע יפה להיזכר ב"סלע קיומנו": בניגוד לפרדיגמות נוקשות, שקיימות עדיין בעולמנו, אנחנו לא חיים כדי לסבול וליהנות רק באחרית הימים, איננו במסדרון לקראת הטרקלין של העולם הבא. אנחנו חיים חד פעמית. לכן, מוטלת עלינו החובה הנעימה לנהוג במוסריות ובאחריות כלפי כל אדם וכלפי הכדור בו אנחנו מתקיימים ולכן, מותר לנו ליהנות משיפעת היופי והשמחה שהעולם מעניק לנו.

צאו לחופש הגדול, ילדים שלנו, תעשו חיים משוגעים, תשתעממו קצת, למה לא? תיזהרו ממשוגעים על הכביש, תשתו הרבה מים ותחבשו כובע, תכירו חברים חדשים, תגעו בחלום ותחזרו אלינו, לספר "איך היה"...

קיץ מאושר לכולנו,

אלון