חתירה לקהילה סולידרית ובעלת הון חברתי עשיר במיוחד
אסיפת ראשי המועצות האזוריות קיבלה השבוע סדרת החלטות באשר ליעדים האסטרטגיים של המרחב הכפרי. המועצות האזוריות מהוות מרכיב מוביל בכפר הישראלי ופועלות בו, לצד התנועות הקיבוציות והמושביות, משרדי ממשלה ובראשם משרד החקלאות ופיתוח הכפר ונציגינו ברשות המבצעת ובזו המחוקקת.
מתוך החזון שנקבע: "המועצות האזוריות ויישובי המרחב הכפרי במדינת ישראל רואים בקידום אורח חיים כפרי – המושתת על ערכים של קיימות, קהילתיות, מעורבות, סולידריות וצדק חברתי – את בסיס קיומם המוסרי והערכי." עוד מושם דגש על חיזוק החקלאות ועל הניהול השטחים הפתוחים לצד הפיתוח הקהילתי והמוניציפאלי.

לכולנו ברור הצורך של מה שקראנו פעם "ההתיישבות העובדת" בהתנהלות סדורה יותר, שבאה פחות כתגובה ליוזמות חיצוניות, התנהלות מערכתית שתבסס את העקרונות עליהם אנחנו בונים את טעם חיינו בכפר, תוך כדי שיתוף פעולה משמעותי בין הארגונים שמנהלים את המרחב הכפרי בכלל והפריפריה בפרט.
מדוע זה לא קורה באופן שיניח את דעתנו?
כיוון שאנחנו הופכים לפחות ופחות הומוגניים בתפיסות העולם שלנו, דבר שמקשה על הגעה להסכמות;
כיוון שאנחנו חלוקים אפילו על דרכי היישום של אותם עקרונות עליהם אנחנו מסכימים;
כיוון שאנחנו מאבדים את אחיזתנו בצמתי שלטון חיוניים ומצטמצמת התמיכה הציבורית והתקשורתית בנו, מגמות שמקטינות את חופש הפעולה הגדול שהיה לנו בעבר.
כיוון שאורחות חיינו, שהולכות ונדמות לעיתים לסביבה העירונית, מרדדות את יכולתנו להסביר לחברינו בחברה הישראלית ובוודאי למקטרגים מדוע אנחנו זכאים להתייחסות מיוחדת בשלל תחומים.

מה נדרש מראשי הארגונים החקלאיים והכפריים?
לעבוד הרבה יותר מסודר, עם הרבה יותר תיאום, עם הרבה פחות אגו אישי ואגו ארגוני.
האופן בו אנחנו מטפחים את ההסכמות באזור שלנו הוא קנה המידה לדרך בה יש ללכת במרחב הכפרי כולו.
ההתעקשות שלנו על איזון ראוי בין פיתוח כלכלי ודמוגרפי לבין שמירה על ניהול סביבה אחראי הוא המדד לפעולה הארצית.
המחויבות שלנו בשער הנגב לאחריות חברתית ולחוסן קהילתי צריכה להיות רווחת בכלל המגזר ההתיישבותי.
העיבוד חסר הפשרות של כל דונם בעל ייעוד חקלאי, עד למטר האחרון, עד לגבול ממש, היא הדרך בה צריך ללכת כל המגזר החקלאי בארץ.

יותר מכל, עלינו לקבל את העובדה שתום עידן המאבקים הרעיוניים הגדולים, ההטרוגניות המתרחבת בישובים שלנו, שינוי הערכי בחברה הישראלית והשינויים מרחיקי הלכת בפוליטיקה הישראלית, כל אלו מחייבים אותנו לקביעת מפה ערכית חדשה ומעודכנת ומתוכה לגזור את דרכי הפעולה המתאימים.
עלינו להשתכנע בכך שיש ייחודיות לכפר – קבוץ, מושב או יישוב קהילתי – על פני ההתיישבות העירונית. אנחנו, במועצות האזוריות, מאתרים את הייחודיות בחתירה לקהילה סולידרית ובעלת הון חברתי עשיר במיוחד; אנחנו מזהים את אחריותנו הבלעדית לגבי פיתוח החקלאות הישראלית ולגבי ניהול השטחים הפתוחים עבור כלל תושבי המדינה.
נצטרך להכיר בכך שעומק האוטונומיה שנזכה לה מגורמי השלטון תלויה באופן ישיר ברמת הייחודיות האמיתית בה נאפיין את סביבת חיינו ובהצלחתנו לשכנע את שכנינו העירוניים שייחודנו תורם להם ותורם למדינה באופן שמצדיק להעניק לנו התייחסות מיוחדת.

בבואנו לקבוע את מסגרות החיים שלנו בכל ישוב ובכל מסגרת אזורית, עלינו לקחת בחשבון גם את העובדה שככל שנקטין את הייחוד שבאורחות חיינו, כך נצמצם את חופש הפעולה אליו הורגלנו ואליו אנחנו כמהים.