הכפר הישראלי מצוי תחת מגננה. אין הדברים נוגעים, דווקא, למושבים ולקבוצים השוכנים בגבולות אלא לכלל המפעל העצום שהינו בעל מנית זהב במפעל הציוני.
אין מדובר באיום בטחוני חיצוני אלא בתהליכי עומק פנימיים המושפעים מהשתנות החברה הישראלית מזה והישובים הכפריים, מזה.

בהכללה, נוכל לקבוע שקיומו של הישוב הכפרי במתכונת ייחודית, שתבדיל אותו מפרבר עירוני רגיל, היא היא שתאפשר את עצם המשך קיומו.
במלים אחרות, ככל שנתפתה להיסחף בזרם ההידמות לחברה הסובבת אותנו, אם לא נדע לקבוע סייגים לתהליכי השינוי (הבלתי נמנע, כשלעצמו), אנחנו מפילים עצמנו לפח יקוש, שכן מבקשי נפשו של הכפר השיתופי והקהילתי מחפשים כל תרוץ בכדי להסתער על אדמותינו, אמצעי הייצור שלנו ומערכות החינוך והרווחה שהקמנו בדורות האחרונים.

אם הישוב שלנו לא יהיה שונה, מהותית, משכונה בעיר הסמוכה, כיצד נצדיק, לאורך זמן את זכות מיון הבאים בשערינו?
אם לא נבסס את הצהרותינו בדבר ניצול מירבי של שטחי החקלאות ושימור השטחים הפתוחים, נהיה צפויים לכרסום מואץ בהליכי השתלטות הערים על שטחי המועצות האזוריות.

האתגר אינו מגיע רק מן החוץ. רבים מאיתנו, לא ימצאו ענין, לאורך זמן, בחיים שאין בהם ייחוד, שמאופיינים רק בריחוק מליבת הקיום האורבני.
אם לא נקיים קהילה פעילה, בה פרטיה מרגישים חלק מגוף חברתי ידידותי, לא נצליח להעמיד משקל נגד לריחוקם ממוקדי תרבות, בריאות, חינוך ותעסוקה.
אם איש הכפר ירגיש מנוכר לשכניו, הוא יתקשה למצוא סיבה לוותר על ריבוי ההזדמנויות שקיימות במטרופולין.

עונת הגשמים שהחלה זה עתה, מבשרת את התכסות גבעות הלס והכורכר שלנו בטריקו ירוק הדוק. נתבונן בהנאה במרחבים המשנים גווניהם ובתוך כך, נעמיק עשייתנו הקהילתית, נחזק את מחויבותנו לשימור ערכי הסביבה, נבסס – בעשייה ממשית - את תביעתנו להכרה בייחוד הקבוץ והמושב, גם לעת שינויים מפליגים באורחות החיים.   

חורף גשום ובריא,

אלון שוסטר
ראש המועצה