חלפו חמש עשרה שנה מליל ההתנקשות המתועבת בראש הממשלה שלנו.
"נוער הנרות" הולך ומתבגר, הקיצוניים – הולכים ומתבצרים בחפירותיהם והמחנות הפוליטיים המרכזיים הולכים ומתקרבים (נגוז חלום "ארץ ישראל השלמה" ועימו התקווה ל"שלום עכשיו").
בתוך כך, הולכת ומתמסמסת דמותו של רבין - הצבר האולטימטיבי, הביישן, החרוץ, המסור, איש הבטחון והתבונה המדינית.
לצורך רענון חיוני של הזיכרון, אספר לכם על שני מפגשים קצרים אך מרשימים שהיו לי, כאדם צעיר, עם רבין.
כשהייתי קצין בשירות סדיר קבעתי עם אבא שלי להיפגש בקריה בתל אביב, שם הייתה לו פגישה פוליטית של "מחנה רבין", שהיה אז אקס ראש ממשלה.
הגעתי כשהישיבה כבר החלה; הצצתי לחדר, הזדהיתי ושאלתי אם אפשר להיכנס.
רבין הסתכל אלי בסבר פנים רציניות ואמר: "אתה לא יכול לשבת עם מדים בפגישה הזאת, אנחנו מייד מסיימים".
חד וברור, הפרדת הצבא מהפוליטיקה.
עברו כחמש עשרה שנה ובהיותי מזכיר קבוץ מפלסים עסקתי בסוגיית בתי הקברות החילוניים. ידעתי שמישהו מהשרים מקדם זאת ומכיוון שלא ידעתי מי הוא, החלטתי לברר במשרד ראש הממשלה. לא היה לי מספר של משרד ראש הממשלה. התקשרתי ל144, קבלתי מספר, חייגתי וענתה לי מזכירה. שאלתי: "מי עוסק בסוגיית בתי העלמין החילוניים?" היא השיבה: "תמתין בבקשה".
כעבור שניות עונה לי הקול הבריטוני המוכר בעליל של ראש הממשלה, שהיה מן הסתם עסוק מאד (ימי ספטמבר 1993, השקת תהליך אוסלו). חשבתי שזו הלצה, מישהו אולי מחקה את ראש הממשלה. הפעלתי את הרמקול כדי שספית, שותפתי לעבודה תשמע את הקסם הזה בפעולה...
אני לא חושב שהוא זיהה אותי; הסברתי מה אני מחפש והוא הפנה אותי אל שר המשפטים; הודיתי לו ונפרדנו לשלום.
בקולו לא הרגשתי שהמזכירה עומדת לעוף עקב מה שהיה נראה לכל הדעות כפדיחה. חשתי שרבין תופס את עצמו כמשרת ציבור; אם הוא נקלע לשיחה עם אזרח על זוטות, מתפקידו לסייע לו כאחרון עובדי המדינה.
איפה ישנם עוד אנשים וגו'.

 

חורף גשום ובריא,
 

אלון