חלפו להם מועדי מדינת ישראל, ימי הזיכרון למחיר הגולה והשיבה הביתה ויום העצמאות, שמבקש מאיתנו ביצוע מתעדכן של חשבון נפש לאומי. 

אבותינו וסבינו גילו תעצומות נפש וגוף, כשראו לעצמם חובה וזכות גדולות להפריח שממה, להקים קהילות חיים תוססות, ליצור זירות פרנסה. לחדש ימינו כקדם.

אני מודע היטב לשינויים המנטאליים והאידיאולוגיים העמוקים שבין דור המייסדים, עת היה צעיר לבין הדור הצעיר דהיום, זה שתופס, אט אט, את מקומו בקידמת ההיסטוריה המקומית.

מקובל להיבהל מעקומות יורדות של מוטיבציה ומחויבות הדדית. אך, מה אני רואה, עת אביט על חיינו במבט כולל?

לצד נטישה ברורה של מערכי חיים ארוגים טוטאלית, אני רואה בחירה חד משמעית בחיים במקום, תוך הזזת מרכז הכובד משותפות כלכלית לשותפות קהילתית.

אני רואה יצירתיות במימוש האחריות החברתית בדרכים מתחדשות, חלקן אזוריות.

אני רואה "טיפול עשרת אלפים" של יסודות הקשר בין ההתאגדות השיתופית הותיקה לבין זו המתחדשת, בין הישוב הבודד לבין ההתאגדות האזורית.

אני רואה צמיחה דמוגרפית וגידול במספר הסטודנטים בעיצומם של ימים מורכבים.

אנחנו חווים את הצלחת האקספרימנט הציוני ולא את קריסתו.

דור חדש גדל בשדותינו, דור שהשואה הינה עבורו חומר לימודי ומלחמת העצמאות הינה אירוע היסטורי רחוק.

וכי חשבנו ברצינות שבנינו ונכדינו אף הם יהיו טעונים ממש באותו להט האירועים המכוננים של המאה הקודמת?!

דור דור ומשימתו, דור דור ונסיבות חייו. אתגר דורנו הוא פיתוח הישובים והאזור שייסדו הראשונים, כך שרבים ככל האפשר מבין בנינו ירצו לחיות עימנו.

משימה זו מתבצעת בכל מערכות חיינו באופן מעורר השתאות ותיקווה. שכונות מגורים חדשות הולכות וקמות, תשתיות פיזיות מתחדשות, מתגבשים עקרונות מוסכמים לחיים המשותפים,

מתייצבות המערכות הכלכליות, מתפתחות מערכות החיים המשותפות בתחומי החינוך, הרווחה והתרבות, איכות הסביבה עולה על בימת סדר היום. 

שנת ה 61 לתקומת ישראל מוצאת אותנו עומדים איתן, מאמינים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים ושמחים על בחירתנו לחיות כאן, ביחד.

אלון