דרום אדום 19.2.06

בשבתות האחרונות נרשם עומס תנועה כבד בצומת סעד. כשאני נדחק בין המוני בית ישראל המבקשים שלא להחמיץ את מרבדי הכלניות המלהיבים, אני חושב על חברי בקבוץ סעד, מעמודי התווך של הציונות החלוצית הדתית. עם ישראל יוצא בהמוניו אל חיק הטבע (לשיטתם, תוך חילול שבת המוני) ומתוודע אל ארץ ישראל היפהפיה. בכך מתחזקת, ללא ספק, הצלע המחברת בין עם ישראל לארץ ישראל. מה דינן של שתי הצלעות האחרות במשולש הקלאסי של הציונות הדתית (עם, ארץ, תורת) ישראל ? 
במהלך ימי ההינתקות, בצומת סעד, באותה חורשת קק"ל ממש, בה פורחות היום הכלניות, הקימו אנשי סעד אוהל ההידברות. כמה עשרות אנשים נפגשו בו מדי ערב, ביניהם - מתיישבי קטיף ויישובי "סובב עזה", תומכי ההינתקות ומתנגדיה.

צומת סעד. שם סמלי כל כך. סמל לאנשים שמהות פועלם הקיבוצי הוא מציאת הסעד, החיבור - הסבוך, המסעיר, המייאש, החיוני – בין הציונים, אלו הרבניים ואלו הריבוניים. 

מפה לאוזן עברה השמועה – משטחי כלניות חדשים, שלא נודעו עד היום, פרצו בחורשות מדרום לקבוץ רוחמה. אני לא מחמיץ את ההזדמנות ומגיע. שמש אחר צהריים רכה ומפויסת, שמים כחולים של חורף ואוויר צלול. הרי יהודה ממזרח, פס התכלת של הים התיכון ממערב. וכאן, בלב הארץ החבוטה והאהובה, יופי מתפרץ שהיה חבוי כל השנה, כל השנים.
"זה לא נורמלי" אומרים אורחי. זה כל כך נורמלי, אני חושב. זה נורמלי שהורים יבואו עם ילדיהם לראות פרחים יפים. זה נורמלי שסבים ונכדים ייאנחו מפליאה על יפי הבריאה. אודם הכלניות המכסה את הארץ הוא הנורמלי. 
אודם דם בנינו ובניהם הנשפך ללא הפסק הוא הלא נורמלי.

בעיצומה של הפריחה נפרדה מעימנו מלכת ה"כ-ל-ניות", שושנה דמארי. 
הגיאה נערה קטנה יורדת ובאש כלניות לוהט הגיא.
את הפרחים לצרור היא תלקט לה(..)
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה: הביטי מה הבאתי לך בסל!
כלניות, כלניות, כלניות אדמדמות אדמוניות.
מקומה של שושנה, מנוחתה עדן, מובטח מזה עשרות שנים בפנתיאון הזמר העברי. אולם, חוסר תקינות פוליטית שכזו, קשה למצוא כבר. לקטוף כלניות? מלוא הסל? פוי. 
מזלנו שבני ישראל אוהבים את השיר ולא מחויבים למילותיו.

כמו פריחת הכלניות, גם חיינו קצרים מדי. בניגוד לנו, הכלניות תחזורנה בכל שנה, שוב ושוב.

להשתמע,
 

אלון שוסטר