אני מבקש לחבק אתכם, אנשי שער הנגב


בעין הסערה הבטחונית ניצבים אנשים. בני אדם שנקלעו, שלא בטובתם, למרכז העלילה האלימה, המפחידה. ילדים וזקנים, עובדי צווארון לבן וכחול, נשים וגברים, וותיקים ועולים שמוצאים את עצמם בסרט שלא רצו לראות.

אני מבקש לחבק אתכם, אנשי שער הנגב. לטפוח על שכמכם, להביט בעיניכם ולומר לכם:
גם אם יקראו לנו "היסטרים", גם אם יכנו את הפיגועים המעופפים שמאיימים עלינו חדשות לבקרים -"קסאמים שמאסמים", אתם הרי יודעים את האמת. האמת היא שאם יש משהו שמדהים אותנו מחדש, "צבע אדום", אחרי "שחר אדום", זו דווקא העובדה שאנחנו פועלים בשקט יחסי, ברגיעה מופלאה לנוכח עוצמת האיום. אנשי המקצוע טוענים שאנחנו "מכילים" את האיום ולומדים לחיות באופן סביר תחת אילוצים בלתי נורמליים לחלוטין.

אבל, האמת היא שזה ממש לא נורמלי לראות את ילדינו משתטחים על הדשא או מוצאים בבית את הנקודה הכי בטוחה, כי אין חדר בטחון. 
לא חשבנו שנלמד לחפש בכל רגע נתון את המחסה הבא, כאילו היינו כל החיים בקורס מ"כים.
בלתי סביר שלאורך זמן חלק מקרובינו וחברינו ימנעו מלבקר אותנו.
לא מקובל שמדינת ישראל, שיודעת להוציא מיליארדים רבים על מלחמה אחת, לא מוצאת את המיליארד הבודד למיגון תושביה ולייצור נשק כנגד האיום השמיימי.

בעקביות ובעקשנות, אנחנו מביאים לשיפור הבטחון שלנו. ראשית, באמצעות מרכיבי בטחון בישובים, בהמשך מיגון מלא של גני הילדים וכעת מיגון חלקי של בתי הספר. על סדר היום שתי משימות קשות ביותר: חדרי בטחון לדירות שלנו ופיתוח נשק נגד הרקטות. אתגרים עצומים אבל צודקים.

ללא הרף ובנחישות, אנחנו נאבקים על מקומנו בעוגה הלאומית. יש והמתבונן מהצד אינו מבין על מה המהומה, שהרי אין נפגעים רבים, השבח לצה"ל ולסטטיסטיקה. אולם, לו נשאל את המתבונן - האם יסכים לגור כאן ולהלך בינות לרקטות, כמונו, קרוב לוודאי שהוא יגמגם וילך לדרכו...

הגבורה האזרחית הזו, שמתגלית כאן, בשער הנגב ובשדרות, שותפתנו לנסיון הקשה, הולכת ומקבלת הכרה בקרב מקבלי ההחלטות. לעתים, הם כועסים על שאנחנו מלחיצים אותם ולעתים משבחים אותנו על המשך החיים, על הפיתוח למרות כל הקושי. אולם, הם אינם מתעלמים מאיתנו. 

איך נסביר את המשך רכישת הבתים בשכונות וחזרת בנים לקבוצים, את החלטת אמדוכס להגדיל את האתר ב"ספירים", את יציבות המיכללה ואת ההתייצבות הכלכלית של כל הישובים. איך נסביר כל זאת על רקע המתיחות המתמשכת? יש לי רק הסבר אחד – החיוניות והאופטימיות שלכם, ילדים וזקנים, עובדי צווארון לבן וכחול, נשים וגברים, וותיקים ועולים. 

ישר כוחכם.

אלון שוסטר