שנת השקט היחסי שעוברת עלינו מציבה כמה דילמות מעניינות, מגיזרת "הצרות הטובות".

מספר ישובים פתחו שעריהם לקליטה ורשימת המועמדים בהם להתיישבות עלתה על כל הציפיות. עליהם להחליט אם לעצור את ההרשמה או להתמודד עם אתגר הקליטה המואצת. יש הבוחרים כך ויש המעדיפים אחרת. מה נכון?

פארק התעשייה "ספירים" זוכה לעדנה: רב הביקוש בחודשים אלו על ההיצע, עד שעלינו להחמיר את הקריטריונים שיקבעו מי יזכה במגרש בפארק. קצב תכנון ההרחבה לפארק איטי למדי, כך שנצטרך להזיע קשות בכדי שהגדלת הפארק תדביק את קצב האכלוס. ימות המשיח ממש.

מספר התלמידים בתיכון גדל, גם תוך לימוד בתנאים פיזיים לא קלים. לקראת שנת הלימודים הבאה, עלינו לפנות שמונה כיתות שהעברנו לפני כשלוש שנים למיכללה. מזל שבמכללה סיימו לא מכבר לבנות עוד בניין...

"דרום אדום", מהמוצלחים שחווינו, מחדד את שאלת הכפר התיירותי: כמה אנחנו באמת מעוניינים בטורי המכוניות ובנחילי המטיילים אל מול השלווה הכפרית שמתערערת לנו בסופי השבוע בהם אנחנו קוראים לעם ישראל לבוא בשערינו?

השיפור הממוצע במצב הכלכלי של התושבים ברחבי המועצה, גורר ירידה בתקציבים ממשלתיים למועצה; וזה עוד לפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הטמיעה בדירוג הסוציו-אקונומי שהיא מפרסמת את נתוני סקר האוכלוסין הארצי משנת 2009.

ירידת תשומת הלב התקשורתית עקב הרגיעה, מקטינה באופן חד, חלק ומהיר את התרומות שאנחנו מגייסים מהארץ ומחו"ל. שנחזור לקסאמים? אנחנו באמת רוצים את החיבוק התקשורתי מעידן תלול המסלול האינטנסיבי?

על שכגון, אמר מנחם בגין המנוח: "טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה".

נדמה לי, שלא אמצא אדם שפוי אחד במחוזותינו שלא יאמץ בחום את המציאות הנוכחית, שמזמנת לנו שלל קושיות רעננות אלו.

ואנחנו בקושי בפורים...

אלון