חודש אלול כבר כאן. שנת הלימודים נפתחה בלי דרמות ביטחוניות, וזהו כשלעצמו חידוש מרענן.
בניגוד לשני הקיצים האחרונים, שקט יחסי נשמר בגזרה.
בישובים הקדמיים התמלאו אט אט בריכות השחייה, הילדים חזרו לגני המשחקים וההורים נרגעו מעט.
אולם, כפי שהמלחמה אצלנו אינה רגילה, כך גם ה"רגיעה" שהולכת ונמשכת, בינתיים, לא משדרת לנו שהכול כבר מאחורינו. 
מצד אחד, משהו בנו מייחל לבוא עידן הנורמאליות, עלינו ועל שכנינו.
מנגד, קול אחר (ריאלי יותר? פסימי יותר?) מתרה בנו על שאננות ומעודד אותנו לשמור על ערנות ולהמשיך במלאכת המיגון ושיפור המוכנות.

הלל אומר לנו: "אם אין אני לי, מי לי?"
בראשית הדברים, אנחנו דורשים מעצמנו. כבני אדם עצמאים, בטוחים בעצמם וכקהילות חיים, חינוך ועבודה, איננו צועדים בדרך ה"מגיע לי" אלא במשעול האחריות העצמית, שבמהותה אינה נשענת על כתפי הזולת.
ומוסיף הזקן:"וכשאני לעצמי, מה אני?"
ולכן, לצד האחריות האישית, אנחנו מחזקים את ההתנדבות, הנתינה והסולידריות החברתית.
אנחנו מעמיקים את אחיזתנו במורשת היהודית מוטת החסד והצדק ובערכי ההומניזם והדמוקרטיה.
מסיים וקורא לנו נשיא הסנהדרין:"ואם לא עכשיו, אימתי?"
ואנחנו נענים בחפץ לב. איננו דוחים את תביעות המציאות, בין אם הן נוגעות לסוגיות ביטחון וכלכלה, התיישבות, חינוך, איכות החיים ואיכות הסביבה. איננו משתמשים באתגרי השעה כתירוץ להימנע מיישום אחריות ארוכת טווח. 

לפני 67 שנים הרביץ ברל כצנלסון תורה במדריכי תנועת הנוער "המחנות העולים": "...וכיוון שאנחנו אנשים העושים חשבון נפשם ורוצים לחנך נוער, ואם יש לנו דאגה לעתיד המהפכה, הרי שאיפתנו צריכה להיות לטפח אדם רב תכונות; לא רק אדם שיש לו דגל, והוא צועד בקו ישר, אלא אדם אשר חיי אדם, כבוד אדם ותרבות אדם יקרים לו."

חודש אלול קורא לנו לבחון את עיקרי אמונתנו ומהות חיינו, כאן יותר מכל מקום אחר והיום יותר מאי פעם. יהיו הלל הזקן וברל כצנלסון, גם יחד, מורינו ורבותינו.

שנה טובה,

אלון שוסטר