בשבועות אלו אנחנו מציינים שבע שנים להפצצת נחל עוז שהיוותה את תחילת המאבק הארטילרי של הפלסטינים כנגדנו, שכניהם שמעבר לגבול רצועת עזה.

אנחנו מתנסים בשבע השנים הקשות הללו בחוויה שספק אם עברה על מדינה דמוקרטית – מלחמה ארוכה שסופה לא נראה, שהצדדים הניצים בה מתבצרים בעמדות אידיאולוגיות בלתי ניתנות לגישור.

מגבלות הכוח של מדינת ישראל והאילוצים המוסריים שאנחנו מטילים על עצמנו, לא מאפשרים לנו להכריע בקלות את האויב, למרות עוצמתנו הצבאית.

גורם מרכזי לרוח הנכאים שאוחזת בציבור היא התחושה שאין לעימות בלתי מסתיים זה תוחלת, אין לו מטרה. 

לו היה זה עימות שולי, ניתן היה לוותר בו ולחפש את ההצלחות בזירות אחרות – הקדמה המדעית, איכות החברה, החינוך, איכות החיים. 

אלא שאין מדובר בויכוח אזוטרי בין שכנים. המפגעים השיטתיים רוצים להעיף אותנו מהבית שלנו, מהמדינה שלנו. למצער, חלקם מוכן לבחון אפשרות של קיום מדינה דו לאומית.

כיוון שאלו הם פני הדברים, עלינו לחתור לביסוס ההסכמה הפנימית על המטרה המשותפת, זו שתאפשר לנו להכיל את האיום ולהמשיך במהלך חיינו, למרות הקושי והסכנה.

בעת הזו, חובתנו לחזור אל שורש הדברים, אל הסיבה לחיינו כאן – אמונת הורינו בציונות, בתנועה שחוללה את שיבת היהודים לארצם ההיסטורית.

הציונות בה אנו מאמינים חברה אל רעיונות חברתיים מתקדמים, ליברליים וסוציאליסטיים, שחתרו להעלאת ערך האדם כנגד דיכוי ואפליה.

הציונות שלנו חתרה למציאת דרכים חדשות לפיתוח התרבות היהודית והרחיבה את מעגלי הקיום היהודי במרחב הפרטי והציבורי.

הציונות שלנו דבקה בעקרונות הדמוקרטיים וביישומם המעשי בחיי היום יום שלנו.

יסודות אלו, שבבסיסם – חיפוש הטוב, הנאצל וההגון, הם שיעניקו לנו את העומק והאיתנות הנחוצים כל כך בכדי לעמוד כנגד הפנאטיות הרצחנית של חלק משכנינו. 

יעשו המדינאים את עבודתם, יפעלו שרי הצבא כהבנתם. 

ואנחנו, האזרחים מן השורה, נתרום את חלקנו לחישול שרשרת הדורות היהודית העקשנית, תוך שינון הפסוקים בני האלמוות מתהילים ל"ד:


יג מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
טו סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

 

אלון שוסטר