במוצאי חג גאולת גלעד, ערב שמחת תורה, קראתי בספר ירמיהו (ל"א): "כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם."

מה יפה בתנ"ך ובכלל המקורות היהודיים? שיש בהם מכל טוב החוכמה; דברי תבונה נצחית שמתאימים לימי יגון ולעתות שמחה גואה ולצידם רעיונות שמחזקים הנפש בימי שיגרה חד גוניים.
נכון, לא תמיד ולא לכל קורא מתאים שרבובו של אלוהים לטקסטים התבוניים ומחוברי הרגש שהורישו לנו קדמונינו; לא כולנו מקבלים עלינו אותם מנהגים שנגזרים מהכתובים.
אבל, הספרים הללו יהוו לעד עדות כבירה למתנה הגדולה שהעניק לאנושות העם היהודי, שאנחנו מהווים כעת את החוליה החיה והרלוונטית שלו.

והרי קיצור תולדות הזמן היהודי במאתיים השנים האחרונות: תנועת ההשכלה, התפשטות הדמוקרטיה, המהפכנות החברתית והרעיון הלאומי במאה ה19 הובילו מגזרים משמעותיים של העם היהודי לנטוש את דרך החיים הדתית המסורתית. במאה ה 20 ניסו שלושה ארבעה דורות של יהודים לא דתיים בארץ ישראל ובתפוצות לייצר חלופות לאורח החיים האורתודוכסי. המאה ה21 פוגשת אותנו מבינים שהנתק שכפינו על עצמנו מחלקים נרחבים של המורשת היהודית מחייב אותנו להכרעה אסטרטגית.

המשך הנתק  יוביל לאיבוד סופי של תחושת הבעלות של הדורות הבאים על נכסי צאן הברזל שמונחים לפתחם. מנגד, ממתינה לנו ההזדמנות להצמיח, כמעט יש מאין, את הקשר בין בנותינו ובנינו לבין  אוצר היהודים, זאת על ידי סלילת נתיבים חדשים, אמיתיים, מתפתחים ומתאימים עצמם לנסיבות החיים במאה המרתקת שלפנינו.  

אני מבקש לומר לעצמנו בקול ברור: תחושת האחריות הגדולה של בני דורנו להמשך קיומו של העם היהודי ולביצורה של מדינת ישראל, אחריות שאנחנו עמלים על חוסנה, אינה מגובה בידע תרבותי מתאים ואינה מחוזקת במנהגים בני קיימא; רק שילוב העשייה עם ידע ונוהג הוא מתכון שיצור מחויבות רב דורית יציבה להטמעת ירושת הדורות הקודמים בקרב הדורות החדשים. המשך התהליך הסטיכי יוביל את בנינו ובניהם לבורות ולניכור מהירושה האדירה שהם בעליה החוקיים.  

מבלי להרפות כהוא זה מהאמונה ההומניסטית, הליבראלית והסוציאליסטית שלנו (ירקחו איש ואישה את מינון אמונותיהם כאוות נפשם), תפקידנו הוא לחזור ולייצר בקרב בנינו ובניהם את תחושת הגאווה על היותם יורשי הציוויליזציה היהודית המפוארת. עלינו להטמיע, בדרכנו, את עושר הדורות היהודי בתבניות החיים של מדינת היהודים הדמוקרטית.   

איך עושים את זה? קודם כל מניחים את הנושא בקדמת סדר היום הציבורי שלנו ובמקביל, מייעדים לו זירות יישום מעשיות.

כך, לדוגמא, אנחנו בונים בבית הספר התיכון החדש מבנה יפהפה שישמש הן כאודיטוריום לימודי – תרבותי והן כבית כנסת.

מה יהיה אופיו של מבנה רב תכני זה בבית החינוך שלנו, שאינו דתי? מה משמעות תינתן לבית כנסת במוסד החינוכי הפלורליסטי שלנו?

ימים יגידו...בעצם אנחנו נגיד, כאשר החלל הפיזי הייחודי יאתגר אותנו בשאלות של תרבות, היסטוריה ובנין קהילתי.

 

אני משוכנע שיכול נוכל למשימה החיונית שבפנינו.

אלון