השבוע בשער הנגב

הטור השבועי של אורי אפשטיין | שער הנגב

יש משהו כמעט בלתי נתפס בפער שבין זיכרון להתחדשות.

השבוע, כשאנחנו עדיין בתוך אירועי הזיכרון לציון שלוש שנים לשבעה באוקטובר, ביקרתי באתר הבנייה של "אסיף", כפר החוסן והקהילה החדש שלנו באיבים, יחד עם השותפים שלנו מ־JNF אוסטרליה.

עמדנו מול אתר בנייה, אבל ראינו הרבה יותר מבנים. ראינו את האפשרות ליצור כאן משהו חדש. מקום שיחבר בין טיפול, קהילה ומחקר, ויסייע לאנשים למצוא מחדש את הכוחות שלהם. מקום שבו הידע שיצמח מתוך הניסיון שלנו יוכל לסייע לקהילות גם מעבר לשער הנגב.

ארבעה משתתפים באירוע בשער הנגב, ליד דוכן נאומים; אחד מהם מציג מסמך

אנחנו מאמינים שחוסן הוא לא היכולת להתרגל לפחד, וגם לא הציפייה שנהיה חזקים כל הזמן. חוסן הוא שריר שנבנה לאורך זמן, ביכולת לבקש עזרה, להושיט יד ובעיקר לעשות את הדברים יחד.

אני חושב שיש בזה משהו עמוק במיוחד דווקא בימים האלה. אנחנו מבקשים לבנות עתיד שמכיר היטב את העבר, אבל לא נותן לו להגדיר לבדו את מי שנהיה.

וכדי לבנות עתיד כזה, לא מספיק להניח יסודות למבנים חדשים. צריך להניח גם יסודות לדרך שבה אנחנו פועלים.

המליאה שהייתה.

השבוע קיימנו את ישיבת המליאה ה-11 לשנת 2027, שבה הצגנו וקידמנו שורה של מהלכים בתחומי האנרגיה, התשתיות, החינוך והפיתוח הכלכלי. מאחורי ההחלטות האלה עומדת תפיסה אחת: לנצל את המשאבים שעומדים לרשותנו היום כדי לבנות את העצמאות והיציבות של שער הנגב מחר.

אני מאמין שההצלחה שלנו לא תימדד רק בכמות הפרויקטים שנקים או בתקציבים שנשקיע. היא תימדד בשאלה מה השתנה בחיים שלכם.ן התושבים.ות. האם השירותים טובים יותר? האם יש יותר הזדמנויות? האם המשפחות שלנו יוכלו לבנות כאן את עתידן מתוך ביטחון, שייכות ומשמעות?

זו האחריות שלנו כמועצה. ליצור מציאות טובה יותר.

והמילה הזאת, אחריות, ליוותה אותי השבוע גם במחוזות נוספים.

להתחיל מבראשית.

ביום בו קרה לנו האסון הגדול בתולדותינו, יום שמחת תורה, זה היום בו בבתי הכנסת מסיימים את מחזוריות קריאת התורה ומתחילים לקרוא את התורה מההתחלה, מספר בראשית.

יש בפרשה הזאת סיפור אחד שאני מהרהר עליו רבות בהקשר שלו לימים שלנו.

האדם הראשון מצווה שלא לאכול מעץ הדעת. הוא אוכל ממנו, וכשאלוהים שואל אותו על מעשיו, הוא משיב: "האישה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

 

וכשאלוהים פונה אל האישה, היא משיבה: "הנחש השיאני ואוכל".

יש כאן רגע אנושי ומטלטל בפשטותו.

האדם והאישה יודעים מה עשו. שניהם אפילו מודים שאכלו. אבל ברגע שבו הם נדרשים לתת דין וחשבון, כל אחד מפנה את האחריות למישהו אחר.

וחשבתי לעצמי, כמה מעט השתנה מאז.

האם אנחנו מחפשים את מי להאשים, או מסוגלים לומר בפשטות: האחריות היא שלי.

שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, השאלה הזאת כואבת במיוחד.

שמונים ותשעה מבני ובנות שער הנגב נפלו ונרצחו באותו אסון. מאחורי כל אחד מהם עולם שלם. משפחה, חברים, חלומות וחיים שנגדעו. את האובדן הזה שום דבר לא יתקן.

אבל לצד הזיכרון, יש לנו חובה גם כלפי החיים.

אנחנו לא יכולים לבנות מחדש את האמון בלי לברר את האמת. לא יכולים לדבר על תיקון בלי להכיר באחריות. ולכן הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית איננה רק דרישה לחקור את העבר. היא דרישה לאפשר לנו עתיד אחר.

ועכשיו, כשהבחירות הולכות ומתקרבות, אני חושב על הסיפור הזה מבראשית ועל מה שאנחנו צריכים לבקש מהמנהיגים שלנו.

מנהיגות איננה רק היכולת לקבל החלטות. היא גם הנכונות לשאת באחריות עליהן, בייחוד כשהתוצאות קשות.

ואולי זה החיבור העמוק ביותר בין שלושת הדברים שליוו אותי השבוע: אתר הבנייה באיבים, שולחן המליאה וסיפור האדם הראשון. בשלושתם עומדת אותה שאלה: מה אנחנו עושים עם האחריות שניתנה לנו?

פרשת בראשית מזכירה לנו שהאפשרות להתחיל מחדש היא חלק מהסיפור האנושי. אבל התחלה חדשה אינה מחיקה של מה שהיה לפניה.

היא מחייבת אותנו לזכור, להכיר באמת, לקחת אחריות, ורק אז להמשיך לכתוב את הפרק הבא.

שבת שלום.