השבוע שהיה עם אורי אפשטיין - 09/10/2026
הטור השבועי של אורי אפשטיין | שער הנגב
איך מסכמים שבוע שכזה.
השגרה עצרה מלכת. שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, עברנו בשער הנגב שבוע רגיש ומטלטל של טקסים, מפגשים, זיכרונות וסיפורים. בכל פעם מחדש פגשנו את השמות, את הפנים ואת המשפחות, אבל גם את הקהילות. את האנשים שבחרו להישאר יחד בתוך הכאב, לזכור יחד ולבנות יחד. נדמה לי שזה היה אחד הדברים הבולטים ביותר בשבוע הזה, לצד הגעגוע, ראינו שוב את העוצמה של הבית הזה.
מתוך הזיכרון הזה אני חושב על האחריות שיש לנו. בעוד כמה עשורים הילדים שלנו יקראו על השבעה באוקטובר. הם יקראו על האסון, על הגבורה ועל המחדל. זה יהיה פרק אפל בהיסטוריה של עם ישראל, אבל אסור שהזמן ישכתב את ההיסטוריה ויהפוך שאלות קשות לסיפור פשוט ונוח יותר.
ועדת חקירה עכשיו.
אנחנו עדיין חייבים לדעת מה קרה כאן, מה נכשל ומה צריך לתקן. הדרישה שלנו לוועדת חקירה ממלכתית תמשיך להדהד בכל מקום כדי לוודא שהעתיד שלנו נבנה על אמת, על אחריות ועל הפקת לקחים.
פשוט לכתוב ולאהוב.
בין הדרישה לחקור את האמת ולברר מה קרה כאן, זכיתי השבוע להשתתף במפגש מרגש עם ילדי בית ספר קשת.
היה זה במסגרת מיזם "אותיות של אהבה", שבו קהילות יהודיות מכל רחבי העולם כותבות יחד ספר תורה. כל קהילה מוסיפה את האות שלה, והשבוע הוסיפו ילדי קשת את האות שלהם. בסיום הכתיבה, הספר יוכנס לאחד מיישובי המועצה. זו יוזמה שהחלה בתקופתו של אופיר ז"ל.
חשבתי על זה הרבה השבוע. יש מי שמנסים למחוק, לטשטש ולגדוע, ויש לנו בחירה אחרת: לכתוב. לשמור את הסיפור, להוסיף לו עוד אות, עוד שם, עוד משפחה ועוד קהילה. ספר הספרים אולי נכתב ונחתם לפני אלפי שנים, אבל הסיפור שלנו לא הסתיים. אנחנו ממשיכים לכתוב אותו עכשיו, במעשים שלנו, בבחירה שלנו לחיות, לבנות ולהישאר כאן.
סיפרתי לילדים שהם לא רק לומדים את ההיסטוריה של עם ישראל. הם חלק ממנה. גם האות שהם הוסיפו השבוע היא עוד שורה בסיפור שאנחנו כותבים כאן, יחד.
גם זה היה לנו השבוע.
היכולת לדרוש אחריות הולכת יחד עם היכולת לשאת באחריות. גם כאן, בשער הנגב, אנחנו ממשיכים לבנות את הבית שלנו מתוך הבנה שחוסן הוא לא רק היכולת לעמוד ברגעי משבר, אלא גם היכולת לנהל, לתכנן ולהסתכל קדימה. השבוע קיבלנו ממשרד הפנים את ההכרה בשער הנגב כרשות יציבה, על בסיס הדוח הכספי המבוקר לשנת 2025 והעמידה בתבחינים המקצועיים של המשרד. בתוך שבוע שעיקרו זיכרון וכאב, היה בזה גם משהו חשוב. תזכורת לכך שהחיים ממשיכים ושגם בתקופות הקשות ביותר צריך להחזיק כאן מערכת ציבורית מקצועית, אחראית ויציבה.
הדברים האלה אינם נפרדים. זיכרון ואחריות. קהילה ומנהיגות. כאב ובנייה.
אלה לא שני סיפורים, אלא אותו סיפור בדיוק.
השבעה באוקטובר שינה את חיינו.
אבל הוא לא יגדיר לבדו את מה שנהיה.
נמשיך לזכור את מי שאינם איתנו,
נמשיך לדרוש את האמת שמגיעה להם ולכולנו,
ובמקביל נמשיך לעשות את הדבר הפשוט והעמוק ביותר שאנחנו יכולים לעשות: לבנות כאן בית טוב יותר.
יש מי שביקשו למחוק. אנחנו בוחרים לכתוב. לא לשכוח, לא לטייח, לא לוותר. לזכור, לשאת באחריות, לבנות ולהמשיך לחיות.
עוטף במעשים.
הסיפור של שער הנגב בימים אלה הוא לא רק הסיפור של הזיכרון והכאב, אלא קודם כל הסיפור של ההתעקשות לחיות ולבנות מחדש. על התנופה הזו בשטח, על הקולות מהקהילות שלנו ועל הדרך שבה אנחנו חוזרים לצמוח קדימה למרות הכל, אפשר לקרוא בהרחבה גם בכתבה שפורסמה השבוע במוסף כלכליסט.
למקרה שפספסתם:
השבוע בווידאו
רגעים נוספים מהשבוע שלנו בשער הנגב.