השבוע בשער הנגב

מוזיאון השואה בפרת', מערב אוסטרליה.

המוזיאון נפתח רק לפני שבוע. מה אני אגיד לכם, לא בדיוק מה שרציתי לעשות ביום האחרון של מסע אינטנסיבי של כמעט שבועיים באוסטרליה. אבל המעמד מחייב, אז עניתי שבוודאי שאני בא, ושזה חשוב מאוד וכאלה.

בקיצור, מגיעים למוזיאון הקטנטן הזה, בתוך המרכז הקהילתי של הקהילה היהודית בפרת'. לשמחתי, מי שקיבלה את פנינו הייתה ישראלית לשעבר שדוברת עברית, וכבר הרגשתי קצת יותר בנוח.

ועוד לפני שהסיור מתחיל, בכניסה למוזיאון, אני פוגש את ״כנפיים של בובה״, שיצרה לבנת קוץ ז״ל מכפר עזה, שנרצחה בשבעה באוקטובר יחד עם בעלה אביב וילדיהם רותם, יונתן ויפתח. יצירה שנולדה אצלנו בשער הנגב והפכה למיזם הנצחה ברחבי העולם. עוד לפני שנכנסתי פנימה, שער הנגב כבר הייתה שם.

גנית, המדריכה מסבירה שזה לא בדיוק מוזיאון שואה רגיל. הוא נבנה בעיקר עבור בני נוער לא יהודים, ועוסק בכלל בקיטוב חברתי, שנאה, גזענות ודעות קדומות, דרך הסיפור של השואה.

ואז היא מתנצלת שהייתה טעות, והסיור הוא בעצם שעה וחצי ולא שעה כמו שאמרו לנו, והיא מקווה שזה בסדר. נו... מה כבר נעשה? אנחנו פה. ואחרי שבמשך כל השבוע אנשים כאן דיברו על אופיר ז״ל באהבה ובהערכה וסיפרו כמה משמעותי היה עבורם כשביקר כאן, המעמד מחייב. אי אפשר לעשות בושות.

טוב, נכנסים לחדר גדול וחשוך. המדריכה אומרת לשים אוזניות, ואז מתנצלת שהאוזניות האלה לא כל כך נוחות. אני עונה לה בחצי חיוך שאחרי כל מה שעברנו, אז אני מניח שאצליח להתמודד גם עם האוזניות. צחקנו.

עד כאן ההקדמה.

ואז זה מתחיל.

על הקירות מתחיל מופע אור קולי עם אנימציה מדהימה, שמתארת איך עובד המוח האנושי. איך אנחנו מגבשים דעות, מהן הטיות תפיסתיות, ואיך דעה מתחילה בשקט, כמעט בלחישה, לעבור בין אנשים. בהתחלה היא יכולה להיות חריגה, קיצונית, משהו שרוב האנשים בכלל לא מקבלים. אבל אז חוזרים עליה. ועוד פעם. ועוד מישהו אומר אותה, ועוד מקום מהדהד אותה, עד שלאט לאט היא מתחילה להיכנס לתודעה ולהישמע פחות חריגה.

עוברים לדבר על ה"ביחד".

על הצורך שלנו להשתייך, על קהילה, ועל כמה היא יכולה לתמוך, לחזק ולבנות חוסן. ואני כמובן מתחבר לזה מיד. אבל אז מגיע גם הצד השני. כי אם יש "אנחנו", יש גם מי שלא חלק מאיתנו. ומשם מתחילות להיווצר דעות של קבוצה אחת על קבוצה אחרת. שום דבר שלא ידעתי קודם, אבל הדרך שבה זה מוסבר, באנגלית פשוטה בתוך האוזניות, יחד עם האנימציה, פשוט מדהימה.

הדלת נפתחת. עוברים לחדר הבא.

נכנסים לחדר שנראה כמו מרפאה משנות הארבעים.

הכול לבן, קר ונקי מדי. אריחי חרסינה לבנים על הקירות, ריבועים של עשרים על עשרים בערך. משטח שיש. כיור מצופה חרסינה לבנה. מסביב מונחים כלים רפואיים וכלים סניטריים, כלי מתכת וצנצנות זכוכית. כל אותם פרטים קטנים שאמורים להיות מזוהים עם טיפול וריפוי, אבל כאן, בתוך הסיפור שאתה שומע באוזניות, הניסויים שערכו בבני אדם הם מקבלים משמעות אחרת לגמרי.

ואז מתחילה הקריינות על הניסויים שנערכו בבני אדם.

ופה קרה לי משהו שאני ממש זוכר. לא הייתי מסוגל לגעת בכלום. לא להישען על החרסינה שעל הקיר, לא על השיש, אפילו לא לגעת בכיור. ברור לי שזה מוזיאון. ברור לי שזו תפאורה. אבל באותו רגע החוויה כבר כל כך נוכחת, שפשוט לא יכולתי לגעת בכלום. לא מפני שחשבתי שזה אמיתי, אלא מפני שבאותו הרגע זה הרגיש אמיתי מדי

וממשיכים. עוד חדר. הגטאות. עוד קריינות. עוד עדויות. ואז נפתחת עוד דלת ונכנסים לחדר שמעוצב כמו קרון רכבת של בהמות, כמו הקרונות שבהם הובילו יהודים בשואה. ואתה בתוך הקרון. הריח של העץ, אורות מבצבצים מבעד לקורות העץ, כל הזמן עם האוזניות על הראש. אין הסחות דעת. אין אפשרות להתקדם מהר למוצג הבא, או רק לרפרף עם העיניים ולהמשיך.

אתה פשוט שם. ומשם ממשיכים לחדר הבא, למחנות הריכוז. וכל הזמן הזה אתה בתוך מסדרונות צרים, בחושך, עם האוזניות והקולות. אין לאן לברוח עם המחשבה. וזה כל כך חזק, שאתה כמעט מרגיש בתוך הסיטואציה. בסוף, נפתחת עוד דלת. וחוזרים לאותו חדר גדול וחשוך שבו התחלנו. ושם שוב מתחילה האנימציה, וסוגרת את המעגל. ואז מופיעות על הקירות דמויות של ניצולי שואה שהיגרו לפרת'. תמונות שלהם כילדים. תמונות של המשפחות שלהם מלפני השואה. מסמכי ההגירה שלהם לאוסטרליה. שם, תאריך לידה, עיר וארץ מוצא. ופתאום אתה מבין שאלו אותם אנשים שהעדויות והקולות שלהם ליוו אותך באוזניות לאורך כל הדרך. וחלקם עדיין בחיים וחיים כאן בפרת'. בחיים לא הייתי בחוויה כזאת במוזיאון, או בכלל בתוכנית שעוסקת בשואה.

ואז גם השם של המקום מתחבר: The Liminal Space. מרחב הסף. וזה מיד החזיר אותי למשפט שמיוחס לוויקטור פרנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות", שאני כל כך מתחבר אליו: "בין הגירוי לבין התגובה יש מרווח. ובתוך המרווח הזה נמצאת הבחירה שלנו איך להגיב."

נכנסתי לשם בעיקר כי לא היה לי נעים להגיד שלא.

עייף, בסוף מסע של כמעט שבועיים, ואומר לעצמי שהמעמד מחייב. ויצאתי אחרי שעה וחצי מאחת החוויות הכי חזקות שהיו לי סביב השואה.

ואולי דווקא אחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, וכל כך הרבה פעמים שבהן דיברתי על הבחירה שלנו לבחור בחיים, לבחור לבנות, לבחור מה אנחנו עושים עם מה שקרה לנו, היה משהו מאוד חזק בלפגוש את המשפט הזה שוב, דווקא שם, בקצה השני של העולם.

בין מה שקורה לנו לבין מה שאנחנו עושים עם מה שקרה לנו, יש מרווח. ובתוך המרווח הזה נמצאת הבחירה שלנו.

שנה חדשה.

רגע לפני שאנחנו נכנסים לשנה חדשה, אני לוקח איתי את המחשבה הזאת.

לא תמיד נוכל לבחור מה יקרה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נעשה עם מה שקרה. לבחור לא להישאר במקום, לבחור לבנות, ליצור, לחבר ולתת משמעות למה שעברנו.

אני מאחל לנו שבשנה הקרובה נדע להשתמש במרווח הזה היטב. שנבחר שוב ושוב בחיים, בקהילה, בתקווה ובעשייה. ושבסוף השנה הבאה נוכל להסתכל אחורה ולראות שלא רק עברנו עוד שנה, אלא בנינו כאן משהו טוב יותר.

אני מאחל לכם.ן שבת שלום, חג שמח ושנה טובה.

ברכת שנה טובה של המועצה האזורית שער הנגב: מאחלים שנה טובה, שנדע להפוך את הגעגוע לכוח, את הזיכרון לדרך ואת התקווה למציאות