סיכום שבועי - אורי אפשטיין 19/6/26

'יהיה בסדר'. צמד המילים שהפכו להיות מזוהות עם הישראליות.

צמד מילים שלפעמים נאמר כהרגעה. לפעמים כתקווה. לפעמים, לצערנו, גם כדרך לא להתמודד, לטמון את הראש החול ולקוות שהדברים איכשהו יסתדרו מעצמם.

אבל השבוע ראיתי את הגרסה היפה והעמוקה שלו כאן אצלנו: יהיה בסדר כי יש מי שקם, דואג ופועל שיהיה בסדר.

נפגשתי עם בני ובנות הנוער זוכי אות ההצטיינות לשנת 2026 במעורבות חברתית. שאלתי אותם שאלה פשוטה: למה אתם מתנדבים? למה אתם עושים זאת?

הם לא דיברו בסיסמאות. הם דיברו על חברים, על קהילה, על הרצון להיות שם כשצריך, על ההבנה שאם משהו חסר לא מחכים שמישהו אחר יעשה. קמים ועושים. שהרי מי יעזור לבן הגיל השלישי שצריך תרופה, או לאדם הזקוק למזון, או לשילוב של ילד עם מגבלה בחברה? אחד המסרים שחזרו שם, במילים שונות, היה פשוט מאוד: אם אנחנו לא נעשה, מי יעשה?

טענתי בפניהם שיש התנדבות במציאות ''רגילה'' ויש התנדבות במציאות כאוטית, הם לא עוד מתנדבים, הם חוד החנית של החברה הישראלית שכותבת את ההיסטוריה שלנו היום, הם שותפים לתקומה שלנו. יצאתי מהמפגש הזה עם תחושה אופטימית, שיש על מי לסמוך. דור ''המסכים'' לוקח אחריות על הבית.

באותו שבוע קיבלנו לכך ביטוי מרגש גם מבית הנשיא. שלושה אנשים וגופים שקשורים לשער הנגב זכו להוקרה על התנדבות: נתיב ביטן, שחיין בהידרו שער הנגב, על מיזם ״נתיב ללב״ לקבלת השונה; תמי הלוי מנחל עוז, על שנים של עשייה למען הגיל השלישי; ומיזם ״עכשיו הזמן - שנת שירות 50+״, שהגיע אלינו אחרי 7 באוקטובר והביא איתו ערבות הדדית חיה, קרובה ומעשית.

מהנוער ועד הגיל השלישי, מהיוזמה האישית ועד המיזם הקהילתי, יש קו מחבר של אנשים שלא עומדים מהצד, שפועלים שיהיה בסדר תצא ממשאלת לב לעובדה בשטח.

כל אלה יחד סיפרו השבוע סיפור אחד.

סיפור על קהילה חיה.

על דור חזק.

על אנשים שבוחרים להיות חלק מהתיקון.

וזו בעיניי גאווה מקומית אמיתית: לא הפרסים, התעודות או הרגעים החגיגיים, זה בהחלט לא הסיפור. הסיפור כאן הוא שיש כאן על מי לסמוך.

יהיה בסדר לא כי אמרנו.

יהיה בסדר כי יש כאן אנשים שדואגים לכך במעשים.

שבת שלום.

......

למקרה שפספסתם:

הגיליון השלישי של ״בשבילי המצפן״ כבר כאן.
קצר, חי, ובעיקר מספר את הסיפור החינוכי שלנו. כנסו: https://did.li/bPXgT