סיכום שבועי - אורי אפשטיין 17.4.26

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים.

לא מפני שביקשנו להיות כאלה,

אלא מפני שהמציאות כאן כפתה זאת עלינו.

בעל כורחנו למדנו שבמקום הזה, גם מי שמבקש ''רק'' לחיות, לגדל ילדים, לעבוד את האדמה ולבנות בית, נדרש לעמוד על משמרתו.

לא מתוך אהבת המלחמה, אלא מתוך אהבת החיים.

לא מתוך תשוקה לקרב, אלא מתוך ההבנה שאי אפשר להפקיר את הבית מול הרוע.

 

בין שואה, לזיכרון, לתקווה

יש שבועות שבהם הלב נדרש לעבור דרך ארוכה מאוד בזמן קצר.

מהשבר הבלתי נתפס של השואה, אל יום הזיכרון, פחות משלוש שנים אחרי האסון הגדול ביותר שידענו כאן, ומשם אל יום העצמאות, אל החיים, אל התקווה.

בשבוע כזה, הזיכרון איננו רק טקס. הוא נוגע בבשר החי.

הוא פוגש משפחות שכולות שהכאב עבורן איננו תאריך בלוח השנה, אלא מציאות יומיומית.

הוא פוגש בתים שבהם הכיסא הריק איננו סמל, אלא חיים שנגדעו.

אני חושב הרבה בימים האלה על המתח שבין זיכרון לתקווה.

על האחריות לא לברוח מן הכאב, אבל גם לא להישאר כלואים בתוכו.

על החובה שלנו להביט למשפחות השכולות בגובה העיניים, בענווה, באהבה, ולהגיד להן לא רק שאנחנו זוכרים, אלא שאנחנו איתן. באמת. לא רק השבוע. תמיד.

עדות שחיה בינינו

השבוע, בטקסי יום השואה במוסדות החינוך שלנו, סיפרתי את סיפורה של נלי פרזמה.

נערה יהודייה שעברה את טרזין, את אושוויץ, את ברגן־בלזן, ושרדה את החושך הגדול ביותר שידע העם היהודי.

מן המקום שבו ניסו לקחת מאדם לא רק את חייו, אלא גם את שמו, את צלמו ואת אמונתו, היא קמה. עלתה לארץ. בנתה חיים. הקימה משפחה. בחרה בחיים במלוא מובן המילה.

היום נלי חיה איתנו, כאן בשער הנגב, בקיבוץ דורות.

לא מזמן חגגנו לה יום הולדת 100.

מאה שנים של עדות. של תקומה. של משמעות.

והמשפט שאמרה מהדהד עמוק:

“פעמיים ניצלו חיי בנס - בפעם הראשונה מהנאצים ובפעם השנייה מהחמאס. אין הבדל ביניהם. הרוע אותו רוע.”

יש בדברים האלה תזכורת חדה: הזיכרון איננו שייך רק לעבר.

הוא מחייב אותנו גם בהווה.

לעמוד מול הרוע. לא להתבלבל. לא להיות אדישים. להבין ש“לעולם לא עוד” הוא אחריות שלנו.

בטקס ביקשתי מהתלמידים להגיע ולבקר אותה, היא יושבת במרכז החיים שלהם בקרית החינוך – במועדון יחדיו ולשמוע את סיפורה. לצערנו הרב, לא ירחק היום בו תצא הידיעה כי אחרון ניצולי השואה איננו בן החיים, ואנחנו נצרך להמשיך לספר את סיפורם, לזכור את מורשתם, ולהבטיח לשאת את סיפורם הלאה, בכל דור ודור, בכל שנה ושנה.

 

ודאות ביטחונית היא לא מותרות

מתוך האחריות הזאת פנינו השבוע, יחד עם ראשי רשויות העוטף ותנועת “עתיד לעוטף”, בדרישה ברורה לראש הממשלה ולשר הביטחון: להבהיר מהי מדינת ישראל מתכוונת לעשות מול חמאס, עם סיום האולטימטום לפירוזו.

עבורנו זה איננו דיון תיאורטי.

זה לא ויכוח של פרשנים.

אלה החיים שלנו.

אי אפשר לגדל ילדים בתוך ערפל ביטחוני.

אי אפשר לבקש מתושבים לשוב, לבנות ולהיאחז בבית, בלי מדיניות ברורה, בלי מענה נחוש, בלי מחויבות אמיתית למנוע את האסון הבא.

המאבק הזה הוא לא רק על ביטחון. הוא על אמון. על אחריות. על הזכות לחיות כאן אחרת.

 

נותנים שם לתקווה

ובתוך הימים המורכבים האלה, יש גם רגעים שמזכירים למה אנחנו כאן.

השבוע פתחנו לציבור את האפשרות לבחור שם לכפר החוסן והקהילה של שער הנגב - מיזם ייחודי, ראשון מסוגו, שנבנה כאן כמקום של קהילה, תרבות, חוסן, צמיחה והתחדשות - מקום של תקווה.

לבחור שם זה לא עניין טכני.

זה לתת מילים לעתיד.

זה לומר: אנחנו לא רק משקמים את מה שנשבר, אנחנו בונים את מה שעוד יהיה כאן.

 

מכאב לבניין

השבוע הזה הזכיר לנו שוב שהחיים כאן נעים תמיד בין זיכרון לבחירה.

בין כאב עמוק לאחריות עמוקה לא פחות.

בין מה שאיבדנו לבין מה שאנחנו עוד מחויבים להצמיח.

מן העדות של נלי, דרך החיבוק למשפחות השכולות, דרך הדרישה לביטחון ברור, ועד לבחירת השם לבית חדש של חוסן וקהילה עובר חוט אחד.

החוט שמחזיק את שער הנגב.

החוט שאומר שגם אחרי השבר הגדול, אנחנו לא מוותרים על החיים.

לא מוותרים על הבית.

לא מוותרים על העתיד.

 

שנזכור.

שניאבק כשצריך.

ושנמשיך לבנות כאן, יחד, מציאות ראויה יותר.

שבת שלום!

 

למקרה שפספסתם:

סרטון הסבר על כפר החוסן והקהילה שלנו וסקר בו אתם.ן יכולים.ות לבחור שם לכפר: https://did.li/eucsl