אח, בריכת השחייה. המפלט האולטימטיבי מהחום. מה היינו עושים בלעדיה?... בעודכם משתרעים להנאתכם בתוך המים ומצננים לכם את העולם, מדורנו יציין שבריכת השחייה היא גם סמל ומשל לתהליכים שעוברים חיינו השיתופיים.

נתחיל במובן מאליו. אין סיפוק קהילתי גדול יותר מלהתבונן סביב, ולראות את הבנים שחזרו, עם המשתכנים שהגיעו ועם הנכדים שאולי עוד יגיעו. רבים מהם, אגב, מציינים את הבריכה כליבת איכות החיים, אותה הם מבקשים אצלנו. אמרתם רגיעה? אמרתם צמיחה? אין מחזה שיותר ממחיש זאת מבריכת שחיה צבעונית ושוקקת.

אבל, הבריכה היא לא סתם מקום בילוי. נדמה שאנו יכולים להסכים שהיא התחליף העדכני לחדר האוכל הקיבוצי. זהו מקום המפגש המרכזי, לפחות בחודשי הקיץ. כאן מתחוללים חלק ניכר מחיי התרבות, החגים והאירועים הקהילתיים והפרטיים. ואם צריך חותמת לירושה לחדר האוכל, ניתן לציין שבלא מעט קיבוצים יש יום קבוע, בו נפגשים ואוכלים ביחד ארוחת ערב. מי אמר "קהילה שיתופית" ולא קיבל?...

הלאה. כמעט כל הבריכות שלנו עברו או עוברות שיפוץ. זהו צורך שעולה משני ערוצי שינוי המשפיעים על חיינו: התבלות התשתיות הפיזיות רבות השנים, והגברת ההתערבות של רשויות המדינה בהתנהלות יישובינו. יש כסף, אין כסף, כאן מתגלמת החובה שלנו לשוב ולהשקיע במתקני ציבור.

נעשה אתנחתא לגבי ההווה ונזכיר שהיה כבר מי שהציב בעבר את הבריכות כמשל. בבחירות הטעונות ב-1981, שיסה ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל את הבוחרים ב"מיליונרים החיים ליד בריכות השחייה". אנחנו אולי הדחקנו את תחושת העלבון של לשמש משל לחיי תענוג מושחתים על חשבון משלם המיסים. בריכותינו הצנועות בוודאי לא ישכחו...

בחזרה להווה. דרך הפרספקטיבה של עולם הבריכות ניתן ללמוד לגבי נושאים לאומיים ואף גלקטיים (!). האופן הדקדקני והמקצועי הנדרש לטיפול במים היום, הוא תוצר ישיר של משבר המים הלאומי. ואילו החור באוזון מכתיב קשיחות הורית חריגה בנושא ההתמרחות בחומרים בולמי קרינה.

ניתן היה לדבר על אלמנטים נוספים בבריכה, המשקפים את מהות חיינו. שאלת ההפרטה (האם צריך לגבות תשלום בכניסה ולמכור מינויים?), או אפילו סוגיית הניהול (האם גם המציל הוא מנהל בעל סמכויות בלתי מוגבלות?..). אבל בינתיים נהיה חם, וקשה כבר לחשוב. אז בואו פשוט נכנס למים ונהנה מהחיים.

רחצה נעימה,

עודד פלוט