בערב ראש השנה תשס"א, לפני עשר שנים, שרו במפלסים שתי נשים צעירות:
הנה הם באים ימים של שקט,
כבר שכחתי איך שהם נראים.
התפילה האזרחית הזו נענתה למחרת בים של דם ודמעות ששטף את ארץ ישראל המערבית וכונה: האינתיפאדה השנייה.

היו אלו עשר שנים שבהן נקראנו להצטרף אל "משפחת העורף" שהוא בעצם חזית לכל דבר.
עם זאת, חשוב לזכור שארבעים וארבע נהנינו משקט יחסית, יחסי לעומס הביטחוני שחוו תושבי הרמה והבקעה, עמק הירדן וגבול הלבנון, עוברי האורח בצמתי התחבורה, תושבי הערים הגדולות והישראלים בגדה המערבית ורצועת עזה.
בעשור שבין מערכת סיני למלחמת ששת הימים היה כאן שקט. בששת הימים חטפו בעיקר הישובים צמודי הגבול. מאז, פה ושם מוקש, פה ושם פיגוע ספוראדי. ללא השוואה להתקפות על המתנחלים בעזה או על הבליינים בתל אביב.
איכשהו, מסיבה שאף פעם לא הובהרה לי די צורכה, השכנים שלנו שמעבר לקו התלם/"הגדר הטיפשה"/הגדר האלקטרונית לא ראו בנו יעד להתקפות טרור.
לא התלוננו.

והנה מסתיים לו עשור של רקטות ומרגמות, ירי על חקלאים וחיילים לאורך הגבול, מטעני חבלה בצמוד לשדותינו, חפירת מנהרות שהופצצו בטרם שימוש.
בעשר השנים הללו, בהן גידלנו את בנינו ובנותינו במציאות ייחודית, הצלחנו לייצב את הקהילות שלנו, לארגן את המשקים, לבנות מערכי חירום ולקלוט מאות משפחות של בנים, של צעירים ומבוגרים, לפתח מערכת השכלה גבוהה ב"ספיר", להשתתף במאמץ הלאומי לקליטת עלייה, להגנה על הסביבה, לפיתוח זהות יהודית פלורליסטית.
שמרנו על התקווה שעוד יבואו ימים של שקט.
האיום העזתי מפחיד, לפעמים גובה מחיר קשה, אבל הוא אינו מרתיע את המתדפקים על דלתותינו, הבאים לחיות עימנו, ללמוד איתנו או לפתח כאן עסקים.
כל אלו מוכיחים שהיה זה עשור של גבורת האזרחים, הותיקים והמצטרפים, הנשים והגברים, הילדים והסבים; גבורה שפריה המתוק נופל בחלקנו בימים אלו.

בעצם ימי האתגר הכביר בצעו מרבית הישובים שלנו תהליכי שינוי מרתקים, שמעידים על חיוניות הקהילה ועל אהבה ומחויבות למקום;
תוך מתקפות הטרור למדנו "לחיות ממה שיש" ולהיחלץ ממשבר כלכלי עמוק מבלי לאבד את המחויבות לערכי בסיס;
גם בימים של הסלמה האמנו שיבואו ימים של שקט וכשהם הגיעו, אמנם זהו שקט שביר ולא מתחייב למרחקים ארוכים, אבל נראה שדי בו בכדי לשחרר את האנרגיות שנצברו בשנות חירוק השיניים והנחישות שגילינו.

בתי הספר שנפתחו בשבוע שעבר בשעה טובה ושמחה מתרחבים, יותר ילדים משער הנגב ממלאים את הכיתות, מהם עולים חדשים, מהם נקלטים בשכונות הקיבוציות או הקהילתיות.
כפרי צעירים מתפתחים בישובינו, מוסדות הרווחה והקהילה שלנו מתחזקים ומתאימים את עצמם למציאות המשתנה, פארק התעשייה משווק את מגרשיו בקצב מצוין, פארק השקמה מבטיח את איכות הסביבה שלנו לדורות הבאים.

בואו ננסה שוב, בלי לפחד מאמונות טפלות, בואו נשיר ביחד, במלוא האמונה והתקווה:

הנה הם באים ימים של שקט;
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים,
אולי כבר יש באופק אדמה.
זוגות זוגות
נצא, זוגות זוגות,
נביט אל השמיים,
נחכה ביחד ליונה.

 

חג שמח חברות וחברים, שנה טובה ומשמעותית.

אלון