חוסר תום לב וחוסר אחריות

ראשי המשק משתבחים בתוצאות הכלכליות המופלאות של שנת 2006. אכן, למרות המלחמה כלכלת ישראל מתפתחת ועתידה נראה ורוד, לפחות בעיני המשקיעים הזרים.
במלים פשוטות ומובנות לכל: יש מספיק כסף. בוודאי, שיש מספיק כסף להגנה על ילדים וקשישים שמצויים תחת התקפה יום יומית של קסאמים, בלי שיהיה להם בדירתם אמצעי מיגון נאותים. מדוע, אם כן, הברזים לא נפתחים? משום שזה יחייב לצמצם (לא הרבה, דרך אגב) את הכנסותיהם של העשירונים העליונים, קובעי המדיניות ומיטיביהם.

ההסבר העיקרי להתנגדות משרד ראש הממשלה להתחיל במבצע מיגון הדירות הבלתי ממוגנות בשדרות, ניר עם, גבים ובכלל ישובי סובב עזה, הינו המחסור בתקציבים.
ההסבר הכספי אינו תופס. כסף יש, די והותר. מה שאין זה מוכנות להפנים את מה שקציני צה"ל בכירים מודיעים לנו: "אתם חיים בקו עימות וההסלמה בוא תבוא".

יש חלוקת תפקידים בינינו לבין המדינה: אנחנו חיים כאן ונמשיך לגדל כאן את ילדינו, לעבד את השדות עד לגבול, לפתח תעשייה, עסקים ותיירות, לקלוט תושבים ובנים, לנהל מוסדות חינוך, השכלה ורווחה מעולים ולעסוק גם בהגנת הסביבה. מצד שני, המדינה חייבת לעשות כל שבידיה בכדי להגן עלינו ובכדי לתת לנו את הכלים להתמודד עם המציאות הבטחונית הקשה. בפועל, אנחנו ממלאים את חלקנו בדבקות ובחריקת שיניים והמדינה פועלת בחוסר תום לב ובחוסר אחריות.

סיבה נוספת למניעת התקציבים למיגון הדירות הוא החשש של הממשלה מהתפשטות האיום לאיזורים נוספים ולהוצאות גדולות יותר. זהו נימוק מקומם לא פחות. כאן מתפוצצות הרקטות וכאן צריך למגן את הדירות. שיטת ההפחדה מהמספרים הגדולים אינה רצינית. כפי שאין למנוע טיפול רפואי מחולה רק כיוון שיתכן וחולה אחר יבוא אחריו, כך אין תקפות מוסרית למנוע מיגון מאוכלוסיה אזרחית רק משום שיתכן ובעתיד ציבור נוסף יזדקק להגנה. לו החזיקה הממשלה בעמדה זו בעבר, לא היה מתבצע המיגון מחויב המציאות בכל מרחב גבול הלבנון. 

מטרתנו אחת – לחזק את תחושת הבטחון של תושבי "סובב עזה" ביכולתם לתת מענה מתאים לילדיהם ולעצמם בשניות הקריטיות של התראת "צבע אדום". 
אני מקווה מאד שהתבונה והאחריות של מקבלי ההחלטות ואוחזי התקציבים יגברו על האדישות והנהנתנות.

שנה אזרחית שקטה,

אלון שוסטר