החיים על פי פפו

עם פפו אני נפגש מעת לעת. הכרתי אותו כתעשיין מנהל אורניט שנים ארוכות, ואחר כך – מנהל פולירון, אך תמיד אמר לי, כי לחקלאות תמיד נשמרת פינה חמה אצלו. במהלך שיחה על המרפסת בביתו, הצופה אל נופי השקמה ושדות צפון הנגב, מתגלה לפני אישיות רבת פנים. איש כלכלה, עם  אהבה לאומנות וליין. 

פפו יליד סנטה פה, עלה לארץ כאיש צעיר זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים. כיוון שכמעט כל חברי הקיבוץ ה"וותיקים" גויסו למלחמה, הוטלה עליו האחריות על ענף הפרדס, שבועות ספורים אחרי שהגיע לאור הנר. האחריות הייתה עצומה, אך מלאת סיפוק מכך שסמכו עליהם.

לאחר כמה שנות עבודה בחקלאות, הגיע העת ליציאה ללימודים. פפו החליט לשלב בין לימודי כלכלה (תכל'ס) ללימודי אומנות(בשביל הרוח), והתקבל לשילוב הבלתי שיגרתי באוניברסיטת תל אביב. אז הגיע אליו מוסו (מוסו צ'פניוק ז"ל), אף הוא מארגנטינה, אף הוא מעמודי התווך של אור הנר.. ואמר לו: פפו אנחנו צריכים אותך מהר בחזרה בבית.
הרמז הובן, ופפו הסב את לימודיו לקורס מרכזי משק במדרשת רופין. ריכוז משק מוצא את פפו בשנים קשות של אור הנר. המאבק הוא להישרדות כלכלית.

אז הגיע השליחות התנועתית. גם אותה נאלץ פפו לקצר, גם כשעבר לארגנטינה יחד עם המשפחה... שליחות מקוצרת, כי צריך מנכ"ל מתאים לאורניט. פפו מוצא עצמו מול מוטה דרדיק, אף הוא מארגנטינה, אף הוא מעמודי התווך של אור הנר, המבקש ממנו כי יחליף אותו, ופפו  ממלא שוב את צו התנועה - הקיבוץ. 

הרומן עם אורניט נמשך מעל 20 שנה. פפו לא זונח את אהבתו לאומנות והמשיך בעשייה האומנותית גם כמנכ"ל. בתקופות משבר באורניט, הנהיג את איסוף שאריות חומרי הגלם, מהן יצר פסלים המקשטים עד היום את המפעל ואת סביבתו. שנות הניהול התעשייתי באור הנר מתאפיינות בחיזוק אורניט כזרוע מרכזית בכלכלת אור הנר. היו שנים טובות מאוד, והיו גם שנים פחות טובות. כך זה בעסקים. הנקודה החשובה היא שאורניט משרתת את כלכלת אור הנר לאורך שנים. 

עם סיום העבודה באורניט, מתמנה פפו למנכ"ל מפעל פולירון בזיקים השכנה. לאחר עוד שלוש שנים בתעשייה, הגיע הזמן לפרישה. לא פשוט, לאדם הרגיל להיות מנכ"ל ולהיות במרכז העניינים, לפרוש ולהתחיל לבנות סדר יום חדש. פפו מוצא עצמו בנקודת זמן מצויינת להגשים חלומות ישנים - עיסוק מלא באומנות (ולא יום "אומנות" בשבוע, כפי שהיו מקצים לאומני הקיבוץ בגלגול הקודם...).

אז מה עושים? אוספים גרוטאות של כלים חקלאיים, משלבים רכיבים מכלים שונים, ומייצרים מהם פסלים. חלקם פיגורטיביים, חלקם מופשטים, וכולם מושכים את עינו של הצופה בהם. בשלב ראשון היצירות מובאות אל הבית והגינה הסובבת אותו. אבל מעיין היצירה ממשיך לנבוע, וגם הצורך, הקיים אצל כל אמן, שיצירותיו יחשפו. זה מוביל את פפו ליציאה לעולם התערוכות, רשימה חלקית עד כה:

• ספריית הפקולטה לחקלאות, 

• גלריית האומנים בבית התנועה(ליאונרדו), 

• בית הקיטור(קיבוץ מגן). 

• מרכז בק למדעים.

• קיר אומן בעירית ראשון לציון.

• נמל אשדוד.

• גלריה "הציפור הכחולה" בפתח תקווה.

• סלון יפו לאמנות 

• היכל התרבות ראשון לציון.

והיד עוד נטויה. פפו משכים קום, לובש את בגדי העבודה והולך למסגריית אור הנר. זה המקום לאסוף שיירי מתכת מכל סוג, לחתוך היכן שצריך, לכופף, לרתך ובסוף - גם לצבוע, ליצור ולתת חיים ל"גרוטאות", שהיו מוצאות עצמן באחד מאתרי ההטמנה. בכך מוצא עצמו פנסיונר באור הנר, שתחביבו אומנות ויין  - יש לו כרם (אותו נטע בעצמו) ליד הבית, ולידו מקלט שהוסב ליקב, מקור חומרי גלם לפסליו ואטליה בתוך מסגריית הקיבוץ. הכל קרוב זמין ומאפשר. כאשר כל אלו פוגשים אמן עם תאווה ליצור - יש תוצאות.

פפו מצלם את עבודותיו ומעלה אותם לאינסטגרם - pepo marcipar- מומלץ לעקוב.

 

 

קרדיט תמונות : חיים חרמוני.