אמא בעוטף עזה

סהר בן ה6  אמר לי שאמא חייבת לאהוב את הבן שלה, די גאון הילד. אבל מעבר לעובדה שיצרתי גאון, אני תוהה לעצמי הרבה על מה היא אימהות על גבול? האם העמסנו על עצמנו את כל רגשות האשמה העתיקות מפולין, מרוקו וספרד של אמא מגוננת?

התיאורטיקן וויניקוט תבע את המונח "האם הטובה דיה", בכדי לתאר את האם שמאפשרת לילדיה להתפתח ובמקביל לשחרר קצת את האמא ה"מושלמת" מרגשות האשמה, ומרוויחה ילד עצמאי ופחות תלוי בחסדיה.  אבל איך כל השחרור האוטופי הזה מלהיות אמא מושלמת מסתדר בכלל במקום שבו יש איום בטחוני מתמשך? איך אמא יכולה לשחרר את הילד שלה לדאוג לעצמו כשטילים נורים מעל ראשינו, שיש 15 שניות לנוס על חיינו וכשבלוני נפץ בחצר בתינו? 

 

אימהות העוטף

לפני למעלה מעל שנה קמה בפייסבוק קבוצה בשם "אימהות העוטף". כאש ביער קוצני היא התמלאה למעל מ3,000 נשים רובן מעוטף עזה. הצורך לדבר על מה שאף אחת שלא מהאזור תבין, להיפגש, להשמיע ולתמוך האחת בשניה כנראה הניב סוג של קהילת אימהות. קהילה בה אף אחד/ת לא מודד/ת את האימהות שלך. זאת לעומת אימהות מתל אביב שמעיזות לשאול אותי "אין לך אחריות על הילדים שלך?, "למה את חיה שם אם הילד שלך סובל?" הבעיה הייתה שלא הייתה לי תשובה ממש מספקת עבור האם שגרה לה שם בבועה, לא יכולתי להסביר את המורכבות, את התחושות בלב והעובדה שגם אני שואלת את עצמי את אותה שאלה בסתר. 

 

מה בין אימהות למחאה?   

בחודשים האחרונים קמה קבוצה נוספת באזור בשם "קול האימהות". נשים מהמועצות הסמוכות ושדרות שהקימו תנועת נשים במטרה להעלות את  נושא הביטחון לסדר היום וכדי להביא לשינוי. מה מושך את האמא לצאת למחאה? הרי היו ימים שהשארתי את הילדים שלי לבדם בבית כדי ללכת לעמוד עם שלט בצומת או לחסום כבישים. איפה ההיגיון בכל זה? מצד אחד הרגשתי נוטשת ומצד שני הייתי חייבת, נדמה לי שהיכולת להגיד לעצמי עשיתי כל מה שאני יכולה או במינימום מבינה כדי לשנות את המציאות של הילדים שלי חיזקה אותי שזה לא פחות חשוב, למרות הידיעה שרוב הסיכויים שלא אצליח לשנות כלום אבל הייתי חייבת קמצוץ של תקווה.  

 

אמא מגוננת או אמא משחררת?

אם נחזור לאמא טובה דיה שלומדת לשחרר את הילד שלה, האמא מהעוטף חייבת ללמד את הילדים שלה להיות אחראים לחייהם באופן הכי מציאותי שיש. זה לפעמים עניין של חיים או מוות, עניין של התקף חרדה או קיפאון, של בכי וסיוטים בלילות. אז הילד העצמאי חייב לדעת כשהוא חוזר מחוג ולפתע מעליו ירי טילים צריך לדעת לרוץ לבד למיגונית, כשילדה במסיבה ויש אזעקה יודעת לרוץ להגן על עצמה, לבד, כבר בגיל שנתיים הסברנו לילד מה עושים כששומעים צבע אדום גם אם אמא במקרה בזמן הזה מתקלחת. כך קורה שכמתפרסם שאמא מועדת במדרגות עם התינוקת בת חודש זה מעורר את הפחד הכי עמוק שלנו. כל אמא ראתה את עצמה בדמיונה עשרות פעמים כשהיא רצה עם ילדיה בטעות לא מצליחה לגונן עליהם והם נשמטים לה מהידיים. זו אותה תחושה מטורפת שאין לנו באמת דרך להגן מאופן וודאי על הילדים שלנו. אז איך בתוך כל המורכבות הזו אפשר להמשיך להאמין שאנחנו אימהות מספיק טובות?

   

להגיד את האמת?

בחדשות 12 עלה חברינו מניר עם - ניר שוחט, לטור דעה בו הוא יוצר השוואה בין אבהות בעוטף לסרטון של האבא מסוריה שלימד את הילדה שלו לצחוק מקולות הנפץ במקום להיבהל. לטענתו לעומת האבא הסורי הוא לוקח לעצמו את הפריבילגיה להגיד את האמת לילדים שלו. השאלה מה היא האמת? שהמדינה מנהלת סכסוך במקום לפתור אותו על חשבוננו? שחיינו גיהינום בגלל משוואה פוליטית? שלטענת רבים מחברי הכנסת נחייה לעולם על חרבנו? האם באמת כדאי לספר לילדינו את האמת? או שאולי עדיף להמציא איזה שקר ורוד שאנחנו נוהגים לספר לעצמנו כשיוצאים לעוד מחאה, משהו כמו: עוד יבוא שלום עלינו. אז טוב שיש קהילה תומכת, וטוב שנשים יוצאות יחד מאזור הנוחות ויוצאות למחאה ומצוין שיש מקום לדבר על כל זה.  

רק אל תשכחי אמא, אמא מהעוטף היא הרבה יותר מאמא טובה

 

 

קרדיט תמונה: דוברות שער הנגב