הבלון הכחול

תחרות הכתיבה הארצית לילדים ע"ש ריקה ברקוביץ ז"ל היא תחרות ותיקה המתנהלת מזה 16 שנים ומיועדת לילדים מכיתה ג' עד ו'.  התחרות מתקיימת מדי שנה וניתן להשתתף ע"י שליחת שיר או סיפור (לפי כללי התחרות). בשנה שעברה לא התקיימה התחרות בשל מותה הפתאומי ובטרם עת של הגב' ריקה ברקוביץ, ומהשנה מנוהלת על ידי הסופר אלירן דיין וצוות כתב העת ״מוטיב״. בכל שנה זוכים מספר ילדים כמספר שנות קיום המדינה, מתוך עשרים אלף המשתתפים.

לפני שנתיים, כשהייתי בכיתה ה', זכיתי בתחרות במקום הראשון והייתי הראשונה מבית הספר שער הנגב שזכתה בתחרות זו. כתבתי שיר לתחרות וברגע שהבנתי שזכיתי התרגשתי נורא! עד היום אני זוכרת את זה, את הרגע בו אימי הודיעה לי שזכיתי. לקח לי זמן לעכל את זה.

אחותי הקטנה, תהל, נרשמה ולקחה חלק בתחרות. התבשרנו שגם היא זכתה במקום הראשון, והבנו שזה כבר כנראה משהו משפחתי לגמרי.

לרגל הזכייה החלטתי לראיין את תהל, בת 9 וחצי (תלמידת כיתה ג׳) ולשמוע על הסיפור שכתבה.

 

תהל, על מה הסיפור שכתבת?
"הסיפור נקרא ׳הבלון הכחול׳. הוא מספר על ילדה שרואה בלון. היא בהתחלה מתרגשת כי היא חושבת שזה בלון רגיל, אבל אחרי זמן מה היא מגלה שיש בו פצצה."

מה גרם לך לכתוב את הסיפור הזה?
"כתבתי מתוך רצון אמיתי שיפסיק הצבע האדום ושיעריכו יותר את הדרום ואת האזור שלנו."

איך זה מרגיש לזכות אחרי שאחותך הגדולה זכתה?
"זה כיף, הרבה בהתחלה לא האמינו כי זה לא הגיוני שגם אחותי וגם אני נזכה באותה תחרות."

חשבת שתזכי?
"לא, כי אני נורא צעירה וחשבתי שלא באמת יבינו את הסיפור שלי."

איך הרגשת במהלך הכתיבה?
"הרגשתי שאני בתוך הסיפור, שאני הילדה שרואה את הבלון ושיש לסיפור משמעות."

למה רצית להשתתף בתחרות?
"רציתי להשתתף מפני שאת זכית, וזה היה נראה לי מועיל לכתוב סיפור עם משמעות שחשוב לאזור שלנו, ושכולם ידברו עליו״.

 

הבלון הכחול/ תהל רייס

בקיבוץ שלי, מפלסים, בלונים הם לא תמיד משהו משמח.
לפעמים מוצמדים להם מטענים מפחידים, שאלו הן בעצם פצצות.

פעם אחת ילדה בשם יעל הלכה לטייל בקיבוץ. היא ראתה בלון כחול. בהתחלה היא התרגשה מאוד והתחילה לרוץ אחריו. כשהתקרבה לבלון ראתה משהו מחובר אליו ולפני שהספיקה לראות כבר החלה לברוח.

היא פחדה מהבלון מאוד וידעה שלא מדובר על בלון רגיל של ימי הולדת. היא ידעה שזה מסוכן מאוד.

יעל התחילה לרוץ לביתה, סיפרה על מה שקרה להוריה והם התקשרו לדני. דני הוא רבש"צ, האחראי על כל נושא הביטחון בקיבוץ.
דני טיפל בבעיה.

למרות כל הפחד יעל השתדלה לשמוח כי ידעה שהסיפור יכול היה להיגמר אחרת. אם אולי אנשים אחרים היו נתקלים בבלון. הם יכלו להילחץ מאוד. לפעמים זה אפילו מגיע למצבים של התעלפויות.

אוף, הייתי רוצה כבר שכל הדרום יהיה שקט מבלונים וצבע אדום,           
ושבלונים יחזרו להיות דברים משמחים בלבד.