מחאה היא סוג של נחמה. והיא גם מצווה

עומדות רגלינו בשערי חודש אב הקודר והכאוב בחודשי השנה העברית, אך גם זה שמציע לנו להתנחם. תשעה באב מעניק לחודש את אופיו העגום. לפניו – שלושה שבועות הנקראים 'בין המְצַרִים', המתחילים בי"ז בתמוז (היום בו על פי המסורת נבקעו חומות ירושלים) ונחשבים לשבועות של 'פורענות'. בתשעה באב על פי המסורת נחרב בית המקדש הראשון והשני, נחרבה ירושלים והעם יצא לגלות ארוכה. אך מיד עם תום יום הצום והאבל– מתחילה תקופה של שבעה שבועות המכונים 'שבועות הנחמה', ממש עד ראש השנה.
האמונה שלאחר אסון תבוא נחמה משתקפת במילה שנוספה לשם החודש: מנחם.
ברוכות הבאות וברוכים הבאים לחודש מנחם-אב.

פורענות ונחמה מקיפים אותנו בימים אלה, ונראה כי לוח השנה היהודי פועם בהלימה מלאה להתרחשויות הנוכחיות. אולי לא מקרה הוא שהאבל הלאומי נקבע לשיא תקופת הקיץ, בה הטבע נראה לגמרי יבש, מתכנס לתוך עצמו, קמל, נובל. הדכדוך שחלקנו חשים בעונה זו נוכח המוות, כביכול, של הטבע בקיץ, עמד, כנראה, בבסיס קביעתם של ימי אבל היסטוריים לתקופה זו.

רחל שפירא כתבה בשיר 'נחמה':

מִי שֶׁחַוה אֶת בְּערַת הַקַּיִץ,
לִבּוֹ לְבית
וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לחרדוֹתָיו.
אֶת מִי יַשְׁבִּיעַ
אֶת מִי יַרְגִּיעַ
וְעַל מַה יִתְפַּלֵּל עַד סְּתָו.

בשנים קודמות ייתכן שהיינו מייחסים את "בערת הקיץ" למתקפות בלוני התבערה שנחתו על האזור, אך השנה הבעירה היא אחרת לגמרי... נגיף קטלני משתולל ברחבי העולם, וגורם לכולם להתכנס פנימה אל הבית ולחוות חרדה מן העולם שבחוץ. שם בחוץ: קריסה כלכלית, אבטלה ועוני, שחיתות שלטונית, אלימות משטרתית ואלימות עממית. כל אלה מחלחלים גם אל תוך הבתים, ולא תמיד הבית מצליח להיות המקום המשביע והמרגיע.
מעל הכל נראה שהייאוש ותחושת חוסר האונים קנו להם נחלה בנפשם של כה רבים מאתנו.

המילים "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" בפתיחת מגילת איכה (הנקראת בתשעה באב) – נראות פתאום כאילו מתארות את הבידוד והריחוק החברתי שנכפים עלינו בעת הזו.

הפסוק הידוע: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהלים קל"ז) – נראה רלוונטי גם כשאנו כבר יושבים בציון, ובכל זאת מתגעגעים אל מה שהיא אמורה להיות.
כמו בשיר של גולי עמיר:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל
לֹא בָּכִינוּ
בַּת קוֹל לֹא נוֹתְרָה בָּנוּ
הָחֹשֶׁךְ הִשְׁתַּכֵּן בְּתוֹכֵנוּ
הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים.
מֶה חָלַמְנוּ? 
חָלַמְנוּ אוֹתָנוּ אַחֵרִים.
הַשֶּׁמֶש הֵאִירָה,
הָיִינוּ יָפִים.
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁתַקְנוּ אֶלָיִךְ
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁתַקְנוּ אֵלָיִךְ, צִיוֹן
צִיוֹן הֲלא תִּשְׁאֲלִי
הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי

מילותיו של ר' יהודה הלוי: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ...", המשמשות כקינות לתשעה באב, מביעות גם את הכאב העכשווי עד מאוד בשיר של שבא סלהוב, עֶצֶב דָּלוּק:

צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ, אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה
הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שָׁלוֹם אַסִּירָיִךְ? פָּלֶשְׂתִּינַיךְ, יְהוּדַיִךְ
תַּגִּידִי, אֵיך הַיְלָדִים? וּמַה שָׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי
לִשְׁלוֹמִי?
אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה כָּל-כָּך טוֹב
יַד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הַעֶצֶב דָּלוּק
אֶל תִשְׁאֲלִי.

מה עשוי להעניק לנו נחמה בזמני משבר?
התשובות על כך ודאי רבות, ודאי שונות מאדם לאדם. אהבה, חברות, משפחה, קהילה. ברוח אירועי ימים אלה אני רוצה להציע את המחאה כסוג של נחמה.

משבר הוא קריאה לפעולה. לשינוי. לתיקון.
היכולת לפעול לשינוי המצב ולתיקון העולם – מעניקה כוח לצאת מהמשבר.
הקיץ הוא לא רק זמן הבעירה, המלחמות, האֶבֶל. הוא גם זמן המחאות החברתיות.
מחאת קיץ 2011 חקוקה בזכרוננו הקולקטיבי כהתעוררות המונית של ערבות הדדית.
גם הקיץ הזה מנשבות רוחות של מחאה חברתית הולכת וגוברת. הרחוב הישראלי סוער.
ישראלים רבים חשים כי הם יוצאים להגן על הבית. למנוע את החורבן הבא. אין ספק שגם
המחאה החברתית הגדולה בארה"ב מהדהדת ומשפיעה על הרוח המקומית.

בשבת שלפני תשעה באב, הנקראת 'שבת חזון', קראנו בישעיהו פרק א':

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִים... לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר יְהוָה...
 כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, תּוֹעֵבָה הִיא לִי...
 חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ - יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם... ... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...
...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. ... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

הנביא מתאר את אלוהים כמואס בפולחן ובהקרבת הקורבנות. מי צריך את זה? הוא מוחֶה.
מה שצריך זה משפט צדק!
גם היום, אלפי שנים לאחר החורבן, אנו מתמודדים עם אותן סוגיות של צדק ומשפט.
כמו האל, גם אנו קוראות.ים לשנות סדרי עדיפויות. לעשות צדק. לתמוך בחלשים, להיאבק באלימות ובסיאוב מוסרי.
הרַבָּה דליה מרקס בספרה: 'בזמן - מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי', מצטטת את שמעון פרס שאמר: "אני שמח להיות בן לעם שאינו שבע רצון. אי שביעות רצון היא מחויבות לתיקון". ומוסיפה: "להיות יהודי.ה משמעו במובן מסוים אף פעם לא להיות לגמרי מרוצה. להסתכל על המציאות מתוך אי נחת ורצון לשנות אותה. היהדות קוראת לנו להתמודד עם המציאות על כל פניה, לעיתים מתוך התנגדות. זו אולי תפישה לא נוחה במיוחד, אבל בבסיסה הבנה עמוקה שלחיים שלנו יש משמעות, למעשים שלנו יש טעם. זו גישה מגייסת ומעוררת..."   

המסורת היהודית מציבה את המחאה כערך. המחאה היא לא רק זכות שלנו, היא גם חובה מוסרית שלנו. התורה קובעת שיש להוכיח את מי שחוטא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא." (ויקרא י"ט 17). להוכיח מתוך אהבה ואכפתיות, לא מתוך שנאה, להוכיח בדרך שיכולה להישמע. אבל ודאי לא להתעלם.

ובתלמוד נאמר: "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו- נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו- נתפס על כל העולם כולו". (בבלי מסכת שבת). כלומר: אם היה בידך למחות ולא מחית – האחריות עוברת אליך.

 

אני מברכת את כולנו שלאחר הפורענות נמצא נחמה באהבה ובמחאה.
מי ייתן ומתוך הקושי, הבלבול וחוסר הוודאות שאנו חווים כעת, יבשילו תובנות חשובות אודות משמעותם וערכם של חיינו: האישיים, המשפחתיים והקהילתיים. והלוואי שמתוך הכעס המתעורר ברחובות תצמח חברה ישראלית חדשה, צודקת ומתוקנת יותר, ועולם טוב יותר. אמן.