חורשת הציפורים

 

 בכל בוקר בדרכי אל המפעל אני חולף ליד חורשה. בעבר, החורשה הייתה מלאת אקליפטוסים ולא היה קורה בה יותר מידי. לפחות לא אירועים כאלו שמצדיקים כתבה על אודותיה. 

אחר כך, נבנתה בקצוות החורשה משתלה - "המשתלה של דליה". דליה קופרמן, שהייתה הגננת והמטפלת המיתולוגית של עבדכם הנאמן, הקימה ותפעלה את המשתלה המדוברת, לאחר שנים בהן ריכזה את ענף הנוי בקיבוץ ארז. את הגינה הקימה לאחר פרישה מעבודה רבת שנים במערכת החינוך לגיל הבוגר. במהלך השנים גם ליוותה את כל בנותיי וילדי קבוצתי, ״קבוצת שיבולת״ אבל מה אני מקשקש לכם עכשיו? הרי דליה היא נושא בפני עצמו, שעליה אפשר לכתוב כתבה מלאה בפני עצמה.

לאחר פרישתה של דליה נותרה המשתלה נטושה ומוזנחת במשך כמה שנים. כל מי שחלף על פניה, נחמץ ליבו בקרבו לראות, הכיצד ירד עמלה לטמיון. ניכר בה, כי כל החפץ היה נכנס ולוקח מכל הבא ליד, עד שהמקום נהרס.

בה בעת, בקצהו השני של קיבוצנו, הלכה ונבנתה לה לאיטה "שכונת הזיתים." אמנם שכונה זו היוותה את ספינת הדגל של הצמיחה הדמוגרפית בארז, אך מישהו נאלץ לשלם על כך מחיר! היו אלו עצי הזיתים הוותיקים, שהיוו את "חורשת הזיתים" המיתולוגית והקיפו את מבנה הפנימיה. במבצע מורכב וראוי להערכה הועתקו עצי הזיתים ממקומם אל ביתם החדש בחורשת האקליפטוסים. 

כך, אלה לצד אלה, שוכנים כיום עצי הזיתים המכובדים ועצי האקליפטוסים הוותיקים ולכולם יש מקום ומרווח.

לאחרונה קבוצת חברים בוגרי גרעין "יתד", אשר נושאים את מושכות ההנהגה בקיבוץ, קמו ועשו מעשה. בפטיש ובמסמר בנו ספסלים ושולחן מעץ ופינת חמד לטובת כלל הציבור. כך, מי שחשקה נפשו למנגל באיזו שבת, או מקום מפגש בין העצים, היה מביא את משפחתו אל החורשה ומבלה בחיק טבע צמוד-בית.

ניכר כי חורשת האקליפטוסים מפעם זוכה כעת לעדנה מחודשת! ראשית, יש דאגה ושימת-לב לעשביה הצפופה שצמחה בה. כעת יש מי שדואג לעבור ולדסק בינות לעצים ולרסס כנגד עשביית הבר. שנית, זהו מגוון הציפורים העשיר אשר מצא לעצמו בית בין ענפי העצים הרבים.

"חורשת הציפורים," זהו השם שאני, עבדכם הנאמן, החלטתי לאמץ עבור אותה חורשה. וכל זה למה? אך ורק משום הפלא הזה, אותו אני מוצא בדרכי אל העבודה וממנה מדי יום. מן החורשה עולים מדי בוקר וערב מיני ציוצים ושריקות, קריאות רמות ושירה טהורה של שלל בעלי כנף נהדרים. דררות ירוקות, עורבים, עורבנים, שחרורים, יונים על סוגיהם, נקרים עליזים, צופיות, דרורים, בולבולים ועוד רבים וטובים.

בבקרים אני ממהר בדרכי לעבודה, אך די בקולות הציפורים משכימות-קום אלה, כדי להביאני לשם שמח וטוב לב. שעות הערב הם כבר סיפור אחר!
כעת בימי הקיץ, כשלפניי די שעות-אור בתום יום העבודה, אני יוצא משער המפעל אל השביל לכיוון ביתי. לעיתים נדמה לי שאני נכנס אל יער קסום כמו באגדות. מן החורשה עולים כל הקולות הקסומים אותם תיארתי ומכל עבר מתעופפות הציפורים השונות ומנהלות שיחות ביניהן. אני בקלות מסוגל לשכוח את עצמי, שעה שאני עוקב אחר העורבני בנתרו מענף לענף. 

ואז, בדיוק ברגע שמצלמת הנייד סופסוף מתמקדת על הציפור שאיננה זזה, ברגע שאני עומד ללחוץ על כפתור הצילום, נשמע צלצול הטלפון. ומן העבר השני של הקו נשמעת אירית, זוגתי. "מאמי, מה קרה? שעות נוספות בעבודה? שכחת שיש לך בית?".