העץ הנדיב בסגנון הקורונה

היה היה עץ תות גדול ברחבת הדשא המרכזי מול חדר האוכל של קיבוץ ארז. העץ נתן מפירותיו לכל ילדי הקיבוץ מאז ומעולם. אפילו עבדכם הנאמן זכה בילדותו להזדקר על קצות אצבעותיו היחפות בין עשבי הדשא הירוק, וללקט תותים עסיסיים במיוחד מענפי העץ. בכל שנה בעונת התותים, העץ הגדול והנדיב שלנו לא אכזב. דורות שלמים של ילדי הקיבוץ יעידו כי לא נברא עץ תותים מבורך ממנו!
השנים עשו את שלהן והעץ הנדיב הלך והזדקן, הלך ונחלש, ומחלה קשה תפסה בו והחלה אוכלת בתוכו והעץ כמעט והרים ידיים. ראו זאת עובדי הנוי של הקיבוץ, ובהתייעצות עם מומחה לעצים חולים, הגיעו עם כלי החיתוך וחתכו. וחתכו עוד ועוד. עד אשר כמעט ולא נותר זכר לעץ האדיר שהיה לאגדה.
ניצב העץ שלנו אבל וחפוי ראש במקומו, וכל אנשי הקיבוץ המשיכו להלך בקרבתו וצקצקו בלשונם כלא מאמינים. מן העץ הזקוף, הירוק והגאה, אשר עמד שם קודם, נותר עתה רק גזע עץ מבויש בעל כמה ענפים כפופים ועלים ירוקים אחדים. אנשים רגישים במיוחד, היו קרבים אליו ומגלים כיצד נראות דמעותיו של עץ תות בוכה.

יום אחד, חלפתי על השביל בסמוך לעץ ועיניי גילו משהו צבעוני במיוחד. הנה העץ שוב גדול, ירוק וגאה. רציתי לדעת מי עומד מאחורי "בית הגמדים" הצבעוני שהוקם ממש בפתחו של גזע העץ.
ידידה משותפת קישרה בינינו, ובשעת ערב מוקדמת באחד הימים נפגשנו לראיון קצר על ספסל בסמוך לעץ. ביקשתי מהשתיים שתספרנה לי, מה עומד מאחורי ההחלטה לבנות שם את בית הגמדים, וכיצד זה השפיע על העץ ועל ילדי ארז.

ורד-בר שפירר (29), נשואה לרותם ואמא לעידן הקטנה. חברת קיבוץ צעירה, בהליך בנייה בארז ומדריכה חינוכית לכיתות ג'-ד'.  היא מספרת "כבר בימיי הראשונים בקיבוץ נמשכתי משיכה גדולה אל עץ התות. הוא היה כאילו ערום ושאלתי את עצמי, מה עשה העץ שככה עשו לו."
משי טייב (31), עומדת להינשא בקרוב לבחיר ליבה, אביחי. טרם החליטו מה יעשו בעתיד. עובדת בחינוך יחד עם ורד-בר. "ורד-בר הציעה לי להצטרף אליה ולממש את החזון שהיה לה לבנות בית גמדים בגזע העץ. אני כמובן זרמתי אתה."
ורד-בר ומשי נפגשו לראשונה ב"קבוצה הגאה" של שער הנגב. לאחר מכן החיים הובילו אותן לעבוד יחדיו בחינוך בארז וכך יחסיהן התהדקו. הקורונה אילצה את השתיים לצאת לחופשה בבתיהן, בעקבות סגירת מערך החינוך. אך אנשים כמו ורד-בר משי לא יוכלו להעביר את ימיהן בחוסר עשייה. כך יצא שהשתיים חיפשו פרויקטים ומצאו. תחילה הן התלבשו על גן המשחקים הסמוך לשם, אותו צבעו והפיחו בו חיים. אז, צץ בראשה של ורד-בר הרעיון לתת מתנה לעץ המיוחד.
ורד בר מספרת "תהליך הבנייה היה די פשוט. פירקתי רפסודה ישנה שמצאתי בקיבוץ, מדדנו את הפתח, שרטטנו את צורת הדלת וניסרו עם עזרתה של רותם אשתי. לגבי צבע הדלת התלבטנו והחלטנו שאדום הוא הצבע הכי קלאסי. רצפת הבית עשויה מלבנה ושביל הכניסה הוא מאבני אקווריום קטנות״. "את החלונות הכנו מחתיכות עץ וחומר דמוי חמר וצבענו. הייתה גם תיבת-דואר שאיננה כאן עכשיו״ מוסיפה משי. הבנות הכינו גם מנורה צבעונית סולארית המאירה את המקום בשעות החשכה. 

ורד-בר: "לא ידענו עד כמה העסק יתפוס בקיבוץ ועד כמה הילדים יימשכו לזה וירצו להיות שותפים למיזם. הילדים מביאים את בני משפחותיהם אל העץ. ילד אחד הביא מיטה, אחרת הביאה בובה וכדומה. אולי הדוגמה הכי מוחשית לכך הייתה כשביום העצמאות אחת הילדות הכינה מחרוזת דגלי ישראל, ותלתה בפתח בית הגמדים. אותנו זה פשוט המיס."

 

לסיכום, מבטיחות הבנות כי המיזם טרם הגיע לסיומו. "כשהקורונה הלכה ודעכה, נפתחו שוב בתי הילדים ואנחנו לשמחתנו כמובן, חזרנו לעבוד. מאז לא מצאנו זמן להמשיך ולבנות עוד דברים לבית-הגמדים, כמו הגמד האמור להיות בכניסה ולשמור על הבית. אל דאגה, אנחנו עוד נמצא זמן לזה. חוץ מזה, תראה מה זה עשה לעץ עצמו. כל החגיגה הפיחה בו חיים חדשים. הוא אומר תודה לכולם בכל יום מחדש״.

אני מסכים עם הבנות ונפרד מהן במשפט מסכם משלי: "בהחלט. העץ אומר תודה לכולם ואנחנו אומרים תודה לעץ.
ואני, בנות, רוצה להגיד לכן תודה על מה שעשיתן."

 

קרדיט תמונות : רפי דנן