אופטימיות זהירה 

ב״כאן 11״ עלתה לאוויר סדרה בשם ״שמיים בצבע אדום״. שבוע לפני כבר רצו הודעות שמזהירות כי אל לנו להיבהל מאזעקות הצבע האדום בתוך הסדרה. הישובים, בינם לבין עצמם, מספרים שההודעות האלו הכניסו כמה אנשים לתחושת כוננות, שדומה להודעות שמקבלים לפני תרגיל צבאי שבו תנועות ערות יהיו באזורנו. 

אז נקלענו לזמן קורונה, וכניסה לממ"דים בזמן בידוד נשמעת כמו משימה בלתי אפשרית, ונכון לזמן כתיבה זו קיים שקט זמני באזור. ואז מגיעה לה סדרה שמחייבת אותנו לזכור איפה אנחנו חיים. 

הכנתי את עצמי בדריכות לפרק הראשון.
הסדרה מעבירה אותנו על צירי הזמן קדימה ואחורה בכדי לתת הקשרים היסטוריים של העובדות. ברקע מקריין קובי אוז, ומספר הכל בפן האישי. הוא עובר על סיפור הקאסם הראשון, על המחשבה הראשונה לפתרון טכנולוגי ועל האנשים שלחצו על כפתורי האזהרה עוד לפני שמישהו הבין שהולך להיות אסון. יחד עם זה שזורים הסיפורים האישיים של משפחות הקורבנות הראשונים של המצב הביטחוני.

אני מחויבת לגילוי נאות. במאי הסדרה, אורי בר און, הוא חבר יקר שלי ולכן אם נדמה לכם שאני מפרגנת מידי אז יש תירוץ טוב. ביקשתי מאורי לענות לי על כמה שאלות.

השאלה הראשונה שהטרידה אותי היא איך במאי תל אביבי יכול לספר סיפור על הבית שלנו?

אורי מספר על תחילת העבודה על הסדרה. הרעיון של נתי דינר (יוצר ומפיק הפרויקט) היה ליצור סדרה שתעסוק בפיתוח כיפת ברזל. ״ככל שהעמקנו לחקור בנושא הבנו שאין משמעות לסדרה שעוסקת בכיפת ברזל מבלי לנסות להבין במה היא הייתה אמורה לטפל״ מוסיף. ״ככה התגלגלנו לכך שהסדרה כבר לא עסקה רק בפיתוח טכנולוגי, אלא גם במצוקה של אנשי שדרות ודרום ישראל. השינוי בכיוון הוביל אותי להסתובב בשדרות, לפגוש אנשים, לנסות להבין מה אנשים שחיים את הסיטואציה הזו 20 שנה מרגישים לגביה. כמו שלא מצפים שרק מדעני טילים יעשו סרטים על מדעני טילים, כך לא צריך לצפות שרק תושבי הדרום יעשו סרטים על תושבי הדרום. אם מדובר ביוצרים מספיק רגישים, אפשר להתחבר לרגשות של כל אחד, גם אם אתה לא עומד במקום שבו הוא עומד, ולהביא אותם אל המסך בכבוד ואהבה״.

מה הכי הפתיע אותך במהלך התחקיר שלא ידעת לפני?   

שני דברים נחקקו לאורי באופן משמעותי. הראשון הוא דמותו של אלי מויאל ז״ל (ראש עיריית שדרות לשעבר). ״לא הכרתי אותו לפני, והוא גם לא הסכים לתחקיר אלא רק להגיע לראיון ולהגיד את מה שעל ליבו. הפתיעה אותי הכנות שלו והאופן המרגש בו דיבר על הדברים״. 

״הדבר השני קרה כשהסתובבתי בשדרות וניסיתי להבין את הסיטואציה מקרוב. פגשתי שדרותי שאמר לי שהוא מרגיש מכור למתיחות הביטחונית, ולפעמים אפילו מתגעגע אליה בזמני רגיעה. הוא סיפר שבלי המתיחות מי בכלל ידבר על שדרות? יחדלו להתקיים הטבות המס וההשקעה בעיר. הגישה שלו הדהימה אותי״. 

״משם חשבתי על רעיון שאפשר לדבר ולהרחיב עליו. אנשי הצבא ומדעני הטילים - מה הם יעשו אם לא תהיה לחימה וטילים? ובמאי סרטים? על מה יעשו סרטים אם לא יהיו בעיות?״.

לדעתך כיפת ברזל תרמה או קיבעה את המציאות בדרום?  

״הסדרה לא נוקטת עמדה חד משמעית בסוגיה הזו, באופן מכוון״ אורי אומר. ״היא מנסה לספר סיפור היסטורי מזווית אישית של אנשים שחיו אותה במשך 20 השנים האחרונות. ניסינו להראות את המציאות של "ימי הרקטות", ולתת לכל צופה להסיק את המסקנות בעצמו״. 

אורי מוסיף ואומר ״באופן אישי אני חושב, שבמציאות שבה אנחנו חיים, בה אירוע רודף אירוע ואין תשומת לב ציבורית לדברים שהם ״כביכול״ לא קטסטרופה, כיפת ברזל (שיש בה גם דברים חיוביים) מייצרת מציאות ביטחונית קשה ומאפשרת לפוליטיקאים לא לקבל החלטות״.

כל פעם שיש סרט או כתבה על הדרום, אנחנו מתקשים לברך על זה. זה מרגיש כמו לשים לנו את המציאות הפרצוף. 

״אני מבין את זה ומזדהה״ הוא אומר. ״עם זאת, בעיני זה כן חשוב שהקולות של תושבי הדרום, שחיים את הסיטואציה הזו במשך שנים וסובלים מטראומות שונות יישמעו. גם אם  זה לא נח וקשה״.

מה הדבר האופטימי שלקחת שלקחת מהסדרה?

״בסדרה יש הרבה רגעים אופטימיים. בסופו של דבר, כיפת ברזל היא כלי שמונע מוות, והיכולת לפתח כלי כזה היא דבר אופטימי בעיני״.
״מעבר לזה, במהלך העבודה נחשפתי להמון אנשים שאכפת להם אחד מהשני. כל זמן שיש אכפתיות וסולידריות, אז אפשר לדעת שהסוף יהיה טוב״. 
 

סיימתי את הפרק הראשון בתחושה מעורבת, מצד אחד, נוכח שם באופן ברור העיוורון וחוסר הרצון של מקבלי ההחלטות להתייחס ברצינות למצב הביטחוני שקיים פה שנים רבות. התחושה שעולה היא שאין רצון לייצר פיתרון אמיתי שיהיה ארוך טווח. יחד עם זאת, הייתה בי אופטימיות זהירה, לנוכח זה שעדיין יש אנשים לוחמי צדק שבאמת אכפת להם.

אני מאחלת לנו בימים אלו, בזמן שהמחאה החברתית בוערת ברחובות, שנדע לזהות ולהקשיב לאנשים האלו שאכפת להם. 

 

לינק לצפייה ישירה בסדרה:    https://www.kan.org.il/preview.aspx?landingPageId=1220