גבים בימי קורונה
סימונה סער (גבים)
אנחנו שחיים בכפר ובקיבוץ לרוב לא הרגשנו מבודדים. חידשנו ביתר שאת מילים כמו: קהילה, אכפתיות לאחר, דאגה לבודד, יחד מרחוק, זום, שיחה מקוונת, קליפים. למדנו ליהנות מהדברים הקטנים, להסתגל ולהתרגל, ליהנות מיום שמש בגינה, לבלות זמן איכות עם הילדים, להמציא יצירות ועיסוקים לשעות הפנאי, לנהל שיחת נפש עם הנכד בטלפון, להספיק כל מה שתכננו שנים ולא הספקנו ואפילו להרפות ולנוח.
אני רוצה לספר על גבים, הבית שלי. בזכות שלוש בנות קסומות – גלי שוורצמן, מרב קפלן ועירית סגל סער (גילוי נאות - חת מהן היא ביתי) שעשו לנו טוב מידי יום בעזרת וועדת התרבות המדהימה. ביום יום, ובעיקר לקראת שבת, חגים ומועדים כל הימים הפכו ל״ימי קורונה עליזים״. קיבלנו פרחים, עוגות, ממתקים, עציצים, חילקו לנו ערכות לשעות פנאי, עברו בין הבתים בטרקטורונים וקלנועיות מקושטות, חילקו בירה, תירס חם, קרטיבים ועוד כל מיני דברים שמשמחים את הקיבה והלב.
כמובן שנזקקו להמון מתנדבים, שעשו זאת ברצון. ילדי ביה"ס, הנערים והמבוגרים יזמו כל מיני פעילויות קרבה, כמו רדיו שכונתי - להגיע מידי יום לשכונה אחרת ולבקש לבחור שיר אהוב ולמסור ד"ש באמצעותו לכל החברים, ראיונות שנערכו במרפסות לחלק מהאנשים (בעיקר הוותיקים) ועוד רעיונות שאנשים יזמו.
"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור". אז אי אפשר שלא להזכיר את ועדת חינוך ובעיקר את העומדות בראשן- אוסנת גוטרי וליטל צ'רניס. הן יזמו פעילויות, חידונים לילדים ולהוריהם, טלפונים אישיים מהמדריכים ומהמטפלות, קליפים מהמטפלות לילדים הרכים, מהילדים למדריכים, מהמדריכים לחניכיהם,מהורי החיילים לילדיהם בצבא ועוד ועוד ללא הרף. כמה כישרונות התגלו ב"ימי קורונה העליזים". אנחנו דאגנו לגופינו ושושי קולטין רכזת הבריאות והרווחה דאגה לנפש. כל מי שהרגיש בודד או היה צריך דבר מה, טופל לעילא ולעילא.
הגדילה לעשות הקניונית שלנו - מידי יום אנשים התקשרו ושלחו רשימת קניות, ותוך שעה הייתה מונחת חבילונת ליד הדלת עם הבקשה. בכל רגע שנזקקת למשהו, ולו "רק מלפפון או עגבנייה", כי שכחת, הם הגיעו המלאכים הטובים - העובדים הקבועים ועוד מתנדבים. ואנחנו בתמורה החזרנו להם בפעילות הודיה. כל שכונה הכינה תודות שייראו למרחוק ורחפן צילם את גבים בתודותיה לקניונית המדהימה. יותר מאוחר, חולקו לכל לבתים מנות אוכל.
הספרייה שלנו נשארה חיה וערנית. לספריה הייתה גישה אישית באמצעות מפתח שנתלה במקום גלוי, בתנאי שתכתוב את שמך ואת רשימת הספרים שהחזרת ולקחת. אח"כ, כמובן העבודה הייתה על הספרנית, מעין צח, למלא את ההשאלות במחשב.
עם הקורונה גילינו את המתנדבים. פתאום גילינו שעוד ועוד מוכנים לעשות למען הקהילה, מבוגרים, בני הנוער והילדים. וכמובן יש להזכיר לכל הענפים שהמשיכו לתפקד, אנשיה לעבוד ולעשות מלאכתם נאמנה, כולל הנהלות הקהילה, האגודה וועדות שונות ש"שהתכנסו בזום".
פרגון, רבותי, פרגון. לא בכל יום אנחנו נוהגים להודות ולפרגן ובימים אלו של "ימי קורונה העליזים" כל מה שנעשה וחימם את הלב זכה מידי יום בפינת הפרגון היומית. מידי יום הודתה הקהילה ב Whatsapp לאנשים שיוזמים ועושים, למתנדבים ועוד. ממש חימם את הלב!
לסיכום, דווקא בימים אלו, שהיו אמורים להיות לא פשוטים עד קשים, התגלתה קהילתנו במלא תפארתה. למדנו שהביחד מחזק, גם אם הוא לא פיזי. למדנו שיש כוח לקהילתיות, לשדות ולדשאים, לגינות ולצורת חיינו.
ובמישור האישי למדנו שלא לקבל כל דבר כמובן מאליו. הקורונה הזכירה לנו מה העיקר ומה הטפל, והלוואי שנזכור זאת עוד ימים רבים והקהילה תצמח ותגבר.
"לעיתים גורל חיינו דומה לעץ פרי. בחורף מי היה חושב שענפים יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים" (גתה).
הלוואי ושנחזור לשגרה נזכור את כל אלו וכך נתנהג גם בעתיד. אמן!
קרדיט תמונות : סימונה סער.