"לא בחיל ולא בכוח" - רק בגלל הרוח

"לא בחיל ולא בכוח" - רק בגלל הרוח...

כל כך הרבה עברנו מאז הגיליון הקודם... קשה להאמין שחלפו רק שלושה חודשים!

מגפה עולמית – נגיף קטן ששינה את סדרי חיינו ושינה סדרי עולם.
היו שוב בחירות (מי זוכרת..?) , מיד אחריהן – שרשרת חגים ומועדים אותם ציינו השנה בדרכים שונות ומשונות, שלא כדרכנו בכל שנה: פורים, פסח, ימי זיכרון ועצמאות, שבועות.

והנה אנחנו אחרי שבועות עצוב במקצת, בו לא התקיימו טקסי הביכורים המסורתיים ברוב-עם בשדות הקיבוצים, אבל הקציר עצמו התקיים וממשיך להתקיים, שפע היבול משמח כמו תמיד ומאפשר הודיה גם אחרי תקופה קשה. 

התורה מתייחסת לרגע הזה של שמחת הקציר באחת המצוות החברתיות החשובות הנזכרת גם במגילת רות אותה קראנו בשבועות:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
 וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם..." (ויקרא י"ט)
כאשר אנו חוגגים את הצלחת היבול ואת השפע – עלינו, בעלי השדות, לזכור את החלשים בחברה ולהקצות חלק מעושרנו לפרנסתם. כך ניצלו רות ונעמי, וכך צריכה החברה שלנו לפעול גם היום, במיוחד היום: להשתמש בשפע הקיים כדי לסייע למי שנקלעו למשבר ולמצוקה.

השבוע אנו קוראות בפרשת 'בהעלותך' בספר במדבר, בה מציינים חלוף שנה מצאת ישראל ממצרים, חג הפסח הראשון נחוג במדבר, ומחנה ישראל מתכונן לתזוזה אחרי זמן ארוך של שהיה באותו המקום. משה מבקש מחותנו, יתרו (הנקרא כאן חובב) להתלוות למסע ולסייע בהובלה, אולי משום שהחזרה לתנועה אחרי חניה כה ארוכה יש בה יסוד מפחיד:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ ... אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם..." (במדבר י')
כמו רות המואבייה, גם יתרו כהן מדיין לא נולד לתוך עם ישראל, אך נקשר בקשרי נישואין איתו (משה נשא את בִּתו, ציפורה, לאשה), והפך לדמות מוערכת בסיפור ההיסטורי שלנו.
לו רק ידענו גם היום להתייחס כך ל 'זרים' המבקשים לחיות עמנו.

ההפטרה שנקרא בשבת הקרובה, מספר זכריה, פותחת בשמחת החזרה לחיים מחודשים לאחר גלות קשה: 
"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה...
וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ‍ִים." (זכריה ב')
החיזיון הנבואי של זכריה לשיבת ציון מנוסח בדימוי המוכר לנו מטקסי יום השואה:
"הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג').
בהמשך מופיע גם סמל המדינה:
" רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה ד')

ייתכן שאנו כבר שכחנו, וגם זכריה הנביא לא מבין תחילה מה משמעות הסמל הנגלה אליו, לכן הוא מבקש ומקבל הסבר:
 וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי... וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת."

המנורה מסמלת את האלמנט הרוחני של התקומה, והיא מבקשת להזכיר לנו שהתקומה האמיתית היא לא בכוח, אלא ברוח. שחוזקנו כעם לא טמון בכוח הצבאי וביכולות הלחימה, ואפילו לא בעושר התבואה בשדות – חוזקנו הוא ברוח, הרוח האנושית של אהבת אדם, אהבת הגֵר, הדאגה לחלשים, רוח השוויון והצדק.

בסופה של הפרשה משה מתפלל על אחותו, מרים, שלקתה בצרעת:
" אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ " (במדבר י"ב), ונסיים גם אנו פה בתפילה, לרפואה שלמה לכל החולים והחולות בארץ ובעולם, ובמיוחד לרפואת הרוח מהתקופה הקשה שעברנו, גם הרוח האישית והקהילתית, וגם הרוח הכללית, החברתית. אל נא, רפא נא לרוח עמנו היושב בציון, ולרוח מנהיגיו היושבים בירושלים, הקורסת מעול שחיתות ואי-צדק. רפא נא לה, רפא נא לנו.

או אז יתממש חזון נוסף של הנביא זכריה, הנראה כה מתאים לימינו:
"עֹוד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים.
 וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." (זכריה ח')

אמן.