האם יש הבדל בין מנהיגות גברית ומנהיגות נשית?

 

שוב בחירות מתקרבות, שוב הניסיונות להבין מה בדיוק חושבים וחושבות המועמדים ושוב התהייה - האם נצליח לזהות מבעד לכל הרעש והסחות הדעת, מהי המהות האמתית של המנהיגים ומה הם מציעים ומציעות לנו?
כמו במקרים רבים ואחרים, גם בעניין הזה, אני פונה אל המסורת היהודית לבדוק האם היא תוכל להאיר לי פינות חשוכות, לאפשר מבט חדש על המציאות ו לתת השראה למשאלות ולתקוות שלי? 

בתקופה זו של השנה אנו קוראות את ספר שמות, שקריאתו תסתיים בין פורים לפסח.
אין כמו הספר העשיר הזה בכדי לספק מצע להרהור על מצבנו, למרות שעברו אלפי שנים מאז שנכתב.
נהוג לראות בו מעבר מהפאזה האישית והמשפחתית של ספר בראשית אל השלב של היווצרות אומה. זהו סיפור ראשית התהוותו של העם שלנו ולכן כה מתאים ללמוד ממנו על מנהיגות.

והנה, המנהיג הראשון שאנו פוגשים בספר שמות הוא מלך מצרים החדש. מנהיג אכזר וחסר מצפון וגבולות שמוכן להשתמש בכל האמצעים כדי להשיג את מטרתו. הוא משתמש בטקטיקות של הפחדה, יצירת תודעת איום קולקטיבית, סימון קבוצה אחת כאויב העם ודיכוי שיטתי של אותה קבוצה כפתרון.
ייתכן שהמלך סבר שהוא מייצג את האינטרס האמתי של העם המצרי, אך בסופו של דבר הביא סבל רב מאוד על עמו. פרעה הוא האבטיפוס למנהיגים שחקרה ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת". שם, היא מגדירה 'איוולת' כמדיניות עיקשת של שליטים חזקים במשטרים אפלים, המונעים מכוח הרס בלתי מוסבר, שמקריבים את עמם ואת ארצם על מזבח תאוות שלטונם.

אל מול דגם זה מציבה התורה את סיפור הולדתו של המנהיג (בה״א הידיעה) של העם בהתהוותו.  המנהיג שילווה את התורה מכאן לכל אורכה, שסיפורו האישי ישתלב בסיפור העם בארבעת החומשים הבאים, ושסוף חייו יהיה גם נקודת הסיום של התורה.
משה הוא המנהיג הגדול מכולם. על אף שהיו לו אישה ובנים שנעלמו מהסיפור די מהר, בסוף ימיו עמד בודד לגמרי על פסגת הר נבו, מת שם ומקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה.
מעניין שכבר בפרשה הראשונה של הספר ברור שמשה לא היה מגיע למנהיגות ללא פעולתן של לא פחות משש נשים גיבורות ואמיצות, טובות לב, חכמות ואקטיביסטיות, שהצילו אותו בשלבים שונים של הסיפור. המיילדות שסירבו לפקודת המלך ולא המיתו את התינוקות הזכרים, אמו ואחותו שהצליחו להצילו מגזירת המוות בתחבולות מתוחכמות, בת פרעה שזיהתה את מוצאו ואת מצוקתו ואימצה אותו בניגוד למדיניות אביה, וציפורה אשתו, שגילתה תושייה ברגע מוזר ומסתורי בו חיי משה ובנו היו בסכנה בדרכם ממדיין למצרים.
נשים אלה פעלו כיחידות בתוך עולם המונהג על ידי גברים, השפיעו השפעה מכרעת על מהלך העניינים, אך נותרו עדיין בזירה האישית והמשפחתית, והן אינן מוצגות, בשלב זה, כמנהיגות של העם.

לעומת זאת, כמה פרשות אחר כך אנו קוראות על שתי מנהיגות: האחת – אותה מרים, אחות משה, בפרשת 'בשלח', והשנייה, מאוחרת יותר – דבורה הנביאה, בהפטרה הנקראת בסמוך לפרשה. השבת הזו, שעברה עלינו לא מזמן, נקראת 'שבת שירה' על שום שתי השירות המקראיות הגדולות הנקראות בה: שירת הים ושירת דבורה. שתיהן נאמרו בעקבות ניצחון צבאי ושתיהן נישאו בפיהן של נשים.
הראשונה - שירת הים. היא הושרה על ידי משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף וטביעת חילות פרעה במצולות. בסופה מוזכרת שירה קצרה, שנאמרה על ידי מרים והנשים שיצאו אחריה בתופים ובמחולות: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". (שמות ט"ו)

מעבר לשמחה על כך שהנשים בסיפור שרות ורוקדות ואיש אינו משתיק או מסתיר אותן, אפשר גם להצביע על כך שלעומת הקריאה האגוצנטרית בגוף ראשון של משה: "אשירה לה'" - הקריאה הנשית בגרסת מרים היא: "שירו לה'" – שירו כולכן.ם, יש בה הזמנה להשתתפות ולשותפות. אך יחד עם זאת – מצער לראות שהשירה של מרים עוסקת בנושא אחד בלבד: תבוסת האויב ושמחה על מפלתו. 

השירה השנייה, שירת דבורה, מתארת את אירועי הקרב של בני ישראל עם הכנענים באריכות ובפירוט, בכל שלושים ואחד הפסוקים של פרק ה' בספר שופטים. היא ומגוונת בנושאיה ויחד עם זאת, תאוות הניצחון והשמחה לנוכח סבל האימהות מעברו השני של שדה הקרב לא מרפה.
מביך לקרוא את תיאורה הלועג של דבורה את אם סיסרא המצפה לשוב בנה כמנצח בקרב : 

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה... הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'...

כמה רוע. כמה תאוות נקם. 

כמה מבלבל ומתעתע ומאכזב, במיוחד לאור התקווה שהתעוררה בתחילת הסיפור, כאשר התוודענו לדמותה החריגה, המסקרנת והחידתית של דבורה, האשה המנהיגה:

"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם 
וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט."

אישה נביאה ושופטת.  ממש כמו משה. אישה יושבת תחת עץ הנקרא על שמה, ואליה עולים ובאים מרחבי הארץ מכל השבטים, והיא מחליטה וגוזרת דינים וגורלות. אישה משוררת ושרה.
יש לנו רצון לראות בדבורה אישה חזקה גדולת רוח, המצליחה לקנות לה מעמד בנסיבות היסטוריות וחברתיות בלתי אפשריות.
צריך לזכור שהסיפור שלה מופיע באחד מספרי התנ"ך האלימים ביותר, המכילים בין השאר גם אלימות מינית ומגדרית בוטה במיוחד. בספר שופטים כמעט ואין רגעי חמלה או רכות. סיפורי המלחמה קשים וגרפיים ונראה שהעם שבוי בו במעגל דמים אינסופי של אכזריות ונקמה.

בניגוד לתפישה המייחסת לנשים מאמץ להשגת שלום ואחווה אנושית, ומייחסת לגברים את תאוות הקרב והדם, מרים ודבורה (יחד עם נשים מנהיגות אחרות לאורך ההיסטוריה) הן עדות מצערת אך גם מאוד אנושית לכך שנשיות בפני עצמה אינה תריס בפני אלימות.

דווקא משורר גבר, חיים גורי ז"ל, כתב שיר מלא חמלה לאם האויב המחכה לבנה: 

אִמו / חיים גורי
לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,
מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.

הַדוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה
לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

 

בסוף החודש נחגוג את פורים ונקרא במגילת אסתר על הניסיון להשמיד את יהודי פרס ועל אומץ ליבה של אסתר שהסתכנה כדי לסכל את המזימה. לקראת סוף המגילה נקרא גם על טבח הנקמה של יהודי שושן בתושבי ממלכת פרס. חודש אחר כך נסב אל שולחן ליל הסדר, בו נספר ביציאת מצרים. חלקנו אולי נקיים את המנהג לטפטף מכוסות היין בעת קריאת מכות מצרים, כדי לבטא את צערנו על בני העם המצרי שהיו צריכים לסבול בגלל ליבו הקשה ועיוורונו של מלכם. 

המדרש מספר שגם המלאכים רצו לשיר נוכח מפלתם של המצרים בים סוף, אך אלוהים בעצמו נזף בהם על כך:  "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִקְשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָי?! "
דבריו של רבי יוחנן מלמדים אותנו שהשמחה למפלתו של האויב אינה ראויה. ברגע שהאויב הפסיק להוות גורם מאיים אנו מצווים לעזור לו במים, מזון וריפוי, אפילו אם האויב היה במרדף אחריך ושעבד אותך ואת הדורות שלפניך, ורצה באופן מוחשי להשמיד אותך השמדה מוחלטת.

הזיכרון של האירוע המכונן במורשת העתיקה שלנו, הסיפור הגדול של היציאה לחירות של עמנו חייב לשמש אותנו כמראה להתבונן דרכה במציאות חיינו, גם אם היא כואבת.
למדנו שההבדל אינו בהכרח בין מנהיגות גברית ונשית, אלא בין מנהיגות מחרֶבֶת למנהיגות מיטיבה.
בין אם מנהיגינו הם גברים או נשים – ראוי שנצפה מהם ומהן לפעול מתוך שותפות ואחריות, מתוך הבנה עמוקה של שותפות הגורל של כל תושבי המרחב בו אנו חיים, החולקים את אותו אוויר, אותו ים ואותם שמיים. ראוי שנצפה מהם ומהן לפעול למען עולם עם יותר חמלה ופחות אלימות. על כל אחת ואחד מאתנו מוטלת האחריות האישית לתבוע מהמנהיגות שלנו להוציאנו ממצעד האיוולת ולהוביל אותנו לעתיד של שוויון, חירות וצדק לכולם.