האיש שצייר בולים

 

החלטנו להקדיש כתבות לזכרם של וותיקינו, מייסדי היישובים בשער הנגב. כתבה זו אני מקדיש לזכרו של אליעזר שרף ז"ל, ממייסדי קבוצת ארז וחבר בה עד ליום פטירתו.
לצורך כתיבת הכתבה, פגשתי את אלמנתו של שרף, רחל, בצהרי יום שישי שטוף שמש, במרפסת ביתה בקיבוץ. הכתבה הזו נכתבה באדיבותה הרבה.

בטרם אתחיל, אני רוצה לספר לכם סיפור.
לפני שנים רבות, עת השתחררתי מן הצבא, ייעצה לי עורכת עלון הקיבוץ, להשתתף אחת לחודש במפגש קריקטוריסטים בתל אביב, בהנחייתו של הקריקטוריסט מושיק לין. כקריקטוריסט חובב, לקחתי את הצעתה בשמחה והתייצבתי במקום ובשעה היעודה. אלא שבין הנוכחים במפגש ציפתה לי הפתעה! אליעזר שרף ז"ל. שרף, על-פי תחושתי, היה מאוד מוערך על ידי אותה הקבוצה וניכר כי היה וותיק בה.
אני לעומת זאת, הסתגרתי בתוכי ושתקתי. חשתי כי נוכחותו שם מונעת ממני לבוא לידי ביטוי. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נכחתי באותם המפגשים. שנים רבות אני סוחב את הסיפור הזה וככל שהשנים חלפו, הבנתי יותר ויותר כמה טעיתי ומה גדול היה הפסדי. הסיפור הזה הוא הסיבה לכך שבחרתי הפעם דווקא בשרף ז"ל. סגירת מעגל אם תרצו.

אליעזר שרף נולד בשנת 1929 בעיר צ'רנוביץ, עיר מחוז בצפון בוקובינה, כיום אוקריאנה, כפרדי שרפשטיין. הוא נותר בן יחיד להוריו שהתגרשו בקטנותו. בגיל שש עלה עם אימו ארצה, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחתו למרבה המזל הצליחה לברוח מאירופה ומאימת הנאצים, והשתקעה באקוודור ובצ'ילה ברובה. עד עצם היום הזה, רוב משפחתו חיה בדרום אמריקה.

שרף ואימו השתקעו במושבה פתח-תקווה. במרוצת השנים אמו התחתנה בשנית, והוא זכה בשני אחים אותם הביא "אביו החורג" מנשואיו הקודמים. אחות אחת אף הייתה בגילו. לימודיו התנהלו בבית הספר לילדי האיכרים, פיק"א. אחדים מחבריו לבית הספר, יילכו אתו בעתיד לפלמ"ח וחלקם אף יקימו אתו את קבוצת ארז.

"מספרים על המורה לאנגלית, הגברת קוגלמן, שאיך שהייתה נכנסת אל הכיתה הייתה אומרת: שרפשטיין החוצה!" כך רחל אלמנתו מספרת, בתארה בפניי את שרף התלמיד. מצד אחד ילד שאהב מעשי קונדס, אך מצד שני, רעב לתכנים, ילד שלימד את עצמו המון. המורים ידעו היטב את הפוטנציאל הטמון בו. 

עוד לפני הצבא, עיברת את שמו משרפשטיין לשרף. במלחמת השחרור, לחם בחטיבת יפתח ונפצע מכדור תועה ברגלו. למשך שארית חייו גרר צליעה כתוצאה מאותה הפציעה. בסיום המלחמה, ב-1949 הקים עם חבריו את קבוצת ארז כשהם חדורי אידיאולוגיה.

את אשתו לימים, רחל, פגש בקן "הנוער העובד" בפתח תקווה.
לדבריה: "הייתי נחלאית בקיבוץ שכן, גבים. מטעמם נשלחתי להדריך בסניף הנוער העובד בפתח תקווה, אותו ריכז חבר ארז אחר. בחנוכה של אותה השנה, הוזמן שרף על ידי אותו חבר, על מנת לצייר עבורנו את התפאורה להצגה לחג. שם נוצרה בינינו ההיכרות הראשונה."

בל"ג בעומר של שנת 1955, נערכה לזוג חתונת יחיד בקבוצת ארז, להבדיל מחתונות אחרות בנות אותה התקופה, בהן נישאו יותר מזוג אחד כמקובל.

לזוג רחל ואליעזר שרף נולדו ארבעה ילדים. טליה, אורן, ענבל ושלומית.

בתחילת דרכו עבד שרף בדיר הכבשים של הקיבוץ. העבודה כללה יציאה למרעה עם הצאן, חליבות יומיות ועבודות ניקיון. עקב בריאותו הלקויה, עוד בהיותו צעיר יחסית, התקשה בעבודות מעין אלה. לכן עבר לעבוד בנגריה, שם עבד עד יציאתו לפנסיה.

על קשריו עם אביו, שמר שרף מרחוק. האב התגורר כל השנים בארצות הברית, אורח-חיים מרווח כלכלית. "באחת הפעמים בהן ביקש אביו של שרף להיפגש אתו מעבר לים", מספרת רחל "התנה זאת שרף בכך שהאב יקנה מתנה לקיבוץ. היה זאת רק לאחר שקיבלנו רשות מאסיפת הקיבוץ לטוס לאמריקה במיוחד לפגוש אותו. האב נענה לבקשתנו וקנה לקיבוץ ג'יפ. ג'יפ ממש, לא איזה מוצג לבית-הילדים. חוץ מזה, בפעמים אחרות בהן הגיע האב לביקורים מלווה באשתו השנייה, נהג גם כן להביא מתנות. מתנות שהלכו כולן לקיבוץ. למשל פטיפון או טייפ-ריקורדר שנתרמו למועדון החברים. או למשל בגדים חדשים שנתרמו למחסן הבגדים."

הנה סיפור נוסף שקשור בטיסה משפחתית לחו"ל: באחת הטיסות עם שלושה מילדיהם במטרה לפגוש את משפחתו החדשה של אביו, גם כן טיסה שאושרה במיוחד על ידי אסיפת הקיבוץ, חיכתה להם משאית הקיבוץ עם כל ילדי הגן בשדה התעופה. כולם הגיעו כדי לאסוף אותם משם הביתה.

שרף היה קשור מאוד אל ילדיו. הוא היה מעורב בגידולם ובחינוכם. לא החמיץ מעולם ימי הולדת או אירועים אחרים. כשנולדה בתו הבכורה טליה, ביקש לבקר בבית התינוקות ולהחליף בעצמו חיתולים לתינוקת. למרות שאסור היה להורים לבקר שם למעט שעות ההנקה, זכה שרף למטפלת מיוחדת שטיפלה בטליה. ניצולת שואה הייתה שגילתה רגישות מיוחדת, והעלימה עין ואף הדריכה אותו כיצד לגשת אל העולל הרך.

שרף התבלט בקיבוץ ובקרב משפחתו ומכריו, בכמה תחביבים בולטים. 

הציור היה התחביב הבולט בהם. עוד בצעירותו נהג לצייר את הקישוטים ואת התפאורות לחגים בחדר האוכל. עקב כך שהיה אדם פרפקציוניסט שקד על כל פרט ופרט. לעיתים, כשעבודתו על קישוט כזה או אחר התארכה, גרר הדבר ביקורת קנטרנית מצד "מי ששלחו אותו למשימה", וועדת תרבות.

והיו הקריקטורות כמובן. שרף היה קריקטוריסט נפלא. כמה שנים הוא צייר בשבועון "איגרת" של התנועה הקיבוצית, וכמו-כן בעיתון "במעלה."
לעלון קיבוץ ארז, שלימים קיבל את השם "מידף"(דף-מידע), עיצב שרף את הלוגו שלו, שם בולטים עץ הארז והשמש. הוא תרם את כישוריו לעלונים "ולמידפים" כל השנים. על ערש דווי במיטתו בבית החולים עוד סיפק את אחרונת הקריקטורות מעשה ידיו. אותו לוגו עצמו של "המידף", עוצב לבקשת המשפחה על מצבתו של שרף לאחר מותו. 

הקריקטוריסט מושיק לין היה עבורו קולגה וחבר. השניים נהגו להיפגש ולהיוועץ לא מעט. על כך מספרת רחל: "השניים היו חברים כל כך טובים, עד שלעיתים התפרסמו קריקטורות של כל אחד מהם בנפרד באותו נושא, ויכולת מיד לזהות שהם חשבו על אותו הרעיון בדיוק."

שרף היה חבר באגודת הבולאים והשתתף בכנסים ובמפגשים של בולאים בישראל. הוא מאוד התגאה בבולים שלו וסידר אותם באלבומים לפי נושאים. שני סיפורים תרמה לי רחל בנושא זה:

סיפור ראשון. "באחד המפגשים עסקו הבולים בנושא יחסי ישראל-פלשתין. לפתע קמה מהומה במקום כשהתגלה שברשותו של שרף, בול כלשהו ממדינה ערבית המכתים את פניה של ישראל ומציג אותה באור רע מאוד."

סיפור שני. "פעם כתב שרף את כתובת משפחתו על מעטפה רגילה, וצייר עליה בול. צייר את הבול ממש כמו בול לכל דבר ועניין. ושלח את המעטפה בדואר. והמעטפה הסגורה ששלח הגיעה אל דואר ישראל וקיבלה את חותמתו ונשלחה והגיעה אל יעדה. וכשבני משפחתו פתחו את תיבת הדואר שלהם ברח' חיים כהן בפתח-תקווה, חיכה להם המכתב ששלח אליעזר שרף מקיבוץ ארז."

סיפור זה, עבר מפה לאוזן מדור לדור. למרות ששרף היה מאוד צנוע ולא הלך וסיפר בגאווה אודות המכתב ששלח לעצמו, גדלנו אנחנו הילדים בקיבוץ, על ברכיו של אותו הסיפור. כולנו ידענו ששרף צייר בול שדואר ישראל לא הבחין "בזיופו" והעביר אותו.

שרף היה ידוע גם בבניית דגמי אווירונים מכל מיני סוגים, לאומים וצבעים. הוא התחיל לעסוק בכך כשהיה בערך בן ארבעים, לאחר ניתוח הלב הראשון שעבר. פתאום התפנה לו זמן רב בבית. כשלא היה מסוגל עוד לשבת, החל לשרטט דגמים, לחתוך, לעצב, לצבוע, לחבר ולהדביק. כך התמלא ביתו בדגמים כאלה שתופסים מקום ועושים רושם רב.
אני יכול לספר, שכילד ביקרתי בבית משפחת שרף ודגמי המטוסים מאוד הרשימו אותי.

אליעזר שרף היה אדם מורכב.

הוא היה איש מאוד כישרוני. בלט מאוד בכישוריו אותם מניתי כאן. אדם בעל ידי זהב. איש חכם מאוד. אוטודידקט, שלא עצר עצמו מללמוד כל העת דברים חדשים. בקיא גם בהיסטוריה העולמית, בקיא בגיאוגרפיה ובארכיאולוגיה. איש שידע כמה וכמה שפות, וטרח להמשיך וללמוד שפות נוספות.

יחד עם זאת, היה אדם מופנם הבורח 'מסמול-טוק' ובורח מפרסום ומהרעפת מחמאות.

את תרומתו לקיבוץ תרם בכישוריו. הוא לא היה מאלה שלקחו על עצמם תפקידים ציבוריים, ואף לא השתתף בוועדות הקיבוץ השונות. זה לא תאם את אופיו המופנם. אך בכל הקשור לקישוטים לחגים, לציור עבור העלונים וכי"ב, על תרומתו הרבה לא היו עוררין. נכון יהיה לציין, כי עם חלוף השנים לא מעט אכזבות היו לו מהתנהלות הקבוץ, ועל כן התרועע פחות ופחות.

לאור היותו אדם חולה, סבל לא מעט מביקורת החברה בקיבוץ. אנשים ביקרו אותו על תקופות שבהן נראה בביתו במקום-מקום עבודתו. "לא כולם ידעו, שבדיוק עבר ניתוח כזה או אחר, או אושפז עקב סיבוכי דלקת ריאות למשל." כך מנסחת זאת רחל, היום. אלה היו ימים, בהם החברה הייתה פחות סלחנית כלפי אותם האנשים שלא יישרו קו אחד אתה. כל אלה הרחיקו את שרף מעשייה למען הכלל לטובת עשייה לביתו. 

כילד, גדלתי אני בקיבוץ בו נתפס אליעזר שרף באור אחד. כחבר קיבוץ בוגר, ולאחר שישבתי לשיחה מרתקת עם אלמנתו, אני רואה אותו באור שונה. לו ניתן לי לחזור אל ילדותי, הייתי ניגש אל שרף ומבקש את עצתו בתור ילד הלומד לצייר. לו יכולתי לשוב אל אותו מפגש בתלאביב, הייתי פונה אליו ולוחץ את ידו, ואומר לו כמה אני שמח ומתרגש שהזדמן לי לקחת חלק בחוג קריקטוריסטים אתו ועם קולגות מצוינים כמוהו. ויש לי תחושה טובה, שהייתי מקבל ממנו חיוך חם וצנוע ואת ברכת הדרך.

אליעזר שרף נפטר בדצמבר 1998 כתוצאה מסיבוכים בליבו החולה. הוא הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ועשרה נכדים. ומורשת ענפה של קריקטורות מראשית המדינה ומראשית קבוצת ארז, אשר על מקימיה נמנה.