נר זיכרון לוותיקים

"ניסן בנה את גבים, חנה הפריחה השממה".
כך נהגנו לשיר בחג המשק 25 של גבים ואח"כ באירועים שונים. 

והנה, לפני שבועיים הלכה לעולמה חנה ניר. היא הצטרפה לגבים שנה אחרי הקמת הקבוץ ונישאה לניסן ניר, אחד מחברי הקבוצה הראשונה שבנתה את גבים. שלוש שנים לפניה הלך לעולמו ניסן ניר, שהיה בן זוגה 67 שנים.
זקני שער הנגב זוכרים, ודאי את שניהם.

מן הראוי להזכירם ולספר את סיפור חייהם, בזיקה לגבים, לשער הנגב ובכלל, בתקווה שכך יעשו לוותיקי הקיבוצים האחרים בשער הנגב.
נעלה נר לזכרם של וותיקנו, שבנו את קיבוצם ותרמו לאזור רבות.

 

ניסן ניר נולד ב-1929 ב"הדסה" בחיפה וגר בישוב נשר. בהמשך עברו לבית אבן בקריית חיים, אך חזרה בשנית לנשר, להתגורר בצריף קטן. ילדותו המאוחרת ונעוריו עברו עליו בנשר.
הוא היה מספר שבנשר ״למדתי בבית ספר עממי ונכנסתי לתנועת ה"נוער העובד והלומד", ויחד עם חברים היינו בפעולות מטעם הפלמ״ח״.
כשסיים את הלימודים התגייס יחד עם חבריו לפלמ״ח, שם עברו ׳הכשרה מגויסת׳ – חצי מהזמן הוקדש לאימונים וחציו השני להכשרה חקלאית, בכדי להיות חברי קיבוץ.

בקיץ 1947 נקראו ע״י התנועה והסוכנות להקים יישוב שימוקם בין דורות לניר עם. הגרעין מנה 27 איש וב27 לאוגוסט הוקם הקיבוץ. תחילה שמו היה ׳שדה עקיבא׳, אך חברי הגרעין לא הסכימו לשם. לבסוף, ניסן הציע את השם ׳גבים׳ על שם הגבים שפגשו באחד מטיולי הקבוצה לנגב. בהמשך הצטרפו לקבוצה חברי עליית הנוער, ניצולי שואה ועוד (כך גם הגיעה חנה לגבים). 

ניסן וחנה היו מספרים תמיד "באותה התקופה כבשנו את ברור חיל. החיילים חיפשו את הבקר שנשאר. לא היה כמעט אוכל. האוכל היה מגיע במסוק פייפר (עזר וייצמן היה הטייס), וכך הביאו לנו גם עיתונים ודואר. קיבלנו את עדר הפרות וסוסים והכנסנו אותם לגרעין שלנו. ניסן הפך להיות אחראי על חלוקת האוכל והשתייה לבקר, ולחלוקת הפרות לקיבוצים בסביבה״.
״באותה תקופה אכלנו בשר בכמויות. ניסינו למכור את הפרות שנראו טובות לחליבה, כדי שישמשו כיסוד לרפת, אבל הן לא החזיקו מעמד. היה לנו גם לול קטן, אבל בסה"כ היינו משלט עם חברים שערבים זה לזה. אנשים בלי משפחות בתנאי מצור -  אז הסולידריות הייתה גבוהה״.
״חנה ראתה אותי רוכב על סוס כשומר על בקר והתאהבה״ כך ניסן היה אומר. חנה ישר הוסיפה ״באותו הזמן עמדתי על גג בית הביטחון, כתצפיתנית, כדי לדווח גם על תנועת המסוק. באתי מהכשרה מדגניה, ואמרתי שלא אתחתן עם צבר, כי בני עמק הירדן היו גסים אבל כשראיתי את ניסן מכנס את הבקר, אמרתי: איתו אתחתן"!

כל חייו סיפר ניסן על שנותיו הראשונות של הקיבוץ - מה גידלו, איך התקיימו, קוריוזים וסיפורי אהבה, ולהבדיל איך נלחמו במלחמת השחרור, מי וכמה נפלו בהגנת גבים או באר שבע. קצרה היריעה מלפרט את כל הסיפורים החשובים והמעניינים הללו. (כל שנה בשנת הבר מצווה נהנה ניסן לדלות מזיכרונו עוד סיפורים, ואולי את חלקם אף הגה ממוחו הקודח).

ב-31.10.1951 התחתנו ניסן וחנה, יחד עם עוד 4 זוגות. במהלך השנים נולדו לזוג 3 בנים: גיל (1951) טל (1955) ושיר (1963). כולם עשו חיל, איש איש בתחומו. ביום מותו של ניסן היו להם 14 נכדים ו -12 נינים. 

במהלך השנים נשא ניסן בתפקידים רבים והיה מעורב בהתפתחות גבים באופן פעיל, וכן מעורב ופעיל באזור שער הנגב. הוא היה בתפקיד ריכוז משק – 3 פעמים, קצין פיתוח של הנגב והדרום במשרד החקלאות, חבר בהנהלת ה"זרע" ואחראי על הירקות ופיתוח "זרעי מכלוא" הנמכרים לחו"ל, וכן חבר במזכירות "מגדלי הירקות" ובמועצת הירקות בוועדת ביקורת.
אח"כ ניהל את המנפטה בשער הנגב" אחרי שגויס להקמתה. הוא ניהל אותה במשך 6 שנים ובאותו זמן נבחר על-ידי המרכז החקלאי להנהלת שווק "בוטנים וכותנה" - מוסד שהיה שייך ל"תנובה" ול"משביר". במהרה הוא הפך להיות חבר ב"מועצת הכותנה הארצית" ובאותה תקופה אף ניהל את ועדת הביקורת שלהם, הוא נבחר להיות חבר באיגוד בעלי המנפטות בארץ בזמן שענף הכותנה פרח, ואח"כ הפך ליו"ר התאגיד.
כשחזר לגבים, מילא תפקיד כמו אקונום, עבד בלול, הנה"ח, היה מדריך תעשייה בסוכנות  במח' להתיישבות וחבר בה, ומדריך מטעם התק"ם לכפר דניאל. זה היה פרק מאד משמעותי בחייו. במקביל מונה על חוג מבקרי הפנים של התיישבות וכן של מועצת הירקות. עד סוף 2012 עסק בכך. בשנות ה- 2000 היה נציג גבים במ.א "שער הנגב". במהלך השנים למד קורסים ותארים בחקלאות, במינהל עסקים, הנה"ח, ותואר ראשון ל"מדעי החברה והכלכלה".

ואסיים כדברי ניסן:
״אני אומר כמו קונפוציוס: "שמעתי - שכחתי, ראיתי - אני זוכר, עשיתי – אני יודע".
וכך עשה רבות.

 

חנה ניר הייתה בת 89 שנה במותה. היא נולדה בפולין ב1931 וכשהייתה בת שלוש עברה עם הוריה לבריסל שבבלגיה, בשל קשיים כלכליים בפולין.
חנה נולדה לנפתלי ויוכבד אפשטיין הלוי. אביה היה שוחט ופוסק, איש תורה, אדם שאנשים באו להתייעץ אתו. אמה עבדה לפרנסת המשפחה וטיפלה בילדים – 3 בנות ובן בכור. יותר מאוחר נולד לה אח, בתחילת המלחמה. עד לתקופת המלחמה הייתה חברה בתנועת ׳בני עקיבא׳. בשנת 1940 הצליחו הוריה לשלוח את אחיה לישראל אל הדודים. הם קיוו שהוא יצליח ליצור עבורם בסיס לחיים, אבל אז המלחמה התעצמה.
ההורים מילאו מזוודות ויצאו בלילה, מתוך ניסיון להגיע דרך צרפת לאנגליה. הם היו בדרכים שישה שבועות עד שהגרמנים עלו על עקבותיהם והם נאלצו לחזור לביתם בבריסל, שם נשארו עד 1942.

חנה סיפרה פעם "אבי הבין מה קורה. היו לו סימנים. כשהגרמנים היו מגיעים היינו מתחבאים במקומות קבועים בקרבת הבית, עם עזרתם של השכנים הגויים. כך התגלגלנו עד שנת 1943. בשנה זו הגרמנים אספו את הנוער בני ה-16 ומעלה  לעבודה במחנות עבודה. אחיותיי, בנות - 15 ו-17 נלקחו לשם ומאז לא חזרו. הגיע רק סימן חיים אחד כאשר אחותי הגדולה זרקה פתק דרך חלון הרכבת, ובו היה כתוב ׳אנו נוסעים ליעד בלתי ידוע׳. בדרך נס הפתק הגיע אלינו, אך היא נספתה״. 

משפחתה של חנה חזרה לביתה ולאחר מכן נתפסה ע״י הגרמנים. אמה, שהספיקה לשלוח אותה לשכנים הגויים, הצילה את חייה בעוד שאר המשפחה נשלחה לאושוויץ ונספתה. 

כל מבוקשם של הוריה היה לעלות לארץ ישראל, אך אז פרצה המלחמה. חנה, שנשארה יחידה מבין משפחתה, היטלטלה בין משפחות גויות במהלך המלחמה. היא זכתה ליחס נורא, משפיל ומנצל, עד שחזרה לחיק משפחת דודה בתום המלחמה. באותה התקופה הצטרפה לתנועת "גורדוניה" ובאפריל 1946 עלתה לארץ והגיעה לדגניה ב'. קליטתה הייתה קשה (קשיי שפה ומנטליות) והיחס לא היה חם ומחבק. אט אט למדה עברית ואחיה הבכור, שהיה כבר בארץ, תמך בה מוראלית. לגבים היא הגיעה במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות.  

כעבור זמן קצר חברה לניסן, ומאז הייתה רעייתו ושותפתו לחיים, במשך 67 שנים. במהלך השנים נולדו להם 3 בנים טובים.
אחרי שבישלה זמן קצר במטבח והייתה סדרנית עבודה הפכה להיות מחסנאית בגדים - תפקיד אותו נשאה ביד רמה 25 שנים. במקביל ניהלה את הכולבו, הייתה רכזת בוועדות שונות, ניהלה את המכבסה האזורית וכיהנה כמזכירת גבים. כשפרשה מניהול המכבסה הייתה למשווקת של מפעל "זמיר" והמשיכה בעבודתה זו גם, כשהפכה לגמלאית. 

חנה סיפרה באחד מהראיונות שחוותה חוויות קשות של שכול ואובדן. החל באירועי המלחמה הנוראית בה איבדה את מרבית משפחתה, קשיי הקליטה בארץ ואח"כ חיים בקיבוץ חדש שבונה את עצמו, מות אחיה האהוב ומות חמותה שבאה לגור איתם בקבוץ ועוד. 

היא הייתה מספרת "אירוע מיוחד בחיי היה כשטל חזר בתשובה. ההתחלה הייתה מאוד קשה. גבים לא אהדה זאת והם עזבו את גבים, בזמן שאני הייתי מזכירה״. אח"כ חוותה את אובדנו של אחיה האהוב, גיסתה ובנם ואת אובדנה של חמותה דבורה שחיה בגבים בערוב ימיה.. יותר מאוחר הגורל היכה בה ואיבדה את נכדה הצעיר אמיר ז"ל, שהיה בן 11 במותו וזה היה לה אירוע הקשה מכל.
על אף אלו, חייה היו טובים וכפי שסיפרה "לניסן ולי היו ילדים טובים, לא היו טרוניות עליהם או עלינו. סה"כ, הם ואנחנו זכינו להערכה. השורה התחתונה שלי, שתרמתי את חלקי והעריכו זאת. עדיין באים אלי אנשים ומספרים לי דברים אישיים, אני כותל לאנשים שונים. אני שמחה שנשארתי בגבים, אישית לי לא היו קונפליקטים אישיים. כמזכירה הכרתי קונפליקטים ואולי אף הייתה ביקורת עלי".

ברבות השנים נולדו לחנה 14 נכדים רבים ואף זכתה ל – 13 נינים. חנה הייתה אהובה מאוד, וכשהייתה זקוקה לעזרת המשפחה הם דאגו לה ולסבא ניסן, ועטפו אותם באהבה. חנה זכתה להשיא את מרבית נכדיה, לשמוח באירועים משמחים משפחתיים וקהילתיים ותמיד תרמה את תרומתה להם, עוד יותר ככל יכולתה. חנה ייחלה לחיות יחד עם ניסן שנים של איכות חיים טובה ובריאות, אך אובדנו של ניסן כמעט לפני 3 שנים השאיר אותה אלמנה וכואבת. על אף שמשפחתה וחברים אחרים אירחו לה לחברה וביקרו אותה רבות, עם לכתו של ניסן, חלתה עוד יותר ומצבה הידרדר. 

בהספדים על חנה נאמר בין השאר "תמיד היית מטופחת, הקפדת להתאפר עד יומך האחרון בטעם ולהתקשט בבגדייך. ביתך היה נקי ונעים. היית מומחית בענייני כביסה וניקיונות, וכשהיינו צריכים עצה בנושא תמיד היה את מי לשאול. בישלת ואפית בצורה יוצאת מהכלל ואף יעצת לנו, כשהיינו צריכים עצתך בעניין. ובעיקר, הוקרנו אותך עד מאד על כל פועלך בגבים, הערכנו את מעשייך, על אף שלפעמים, ידך הייתה קשה, אך תמיד מכוונת לטובת גבים. בנימה אישית, עלי לומר כי בערוב ימך, אהבתיך עד מאד".
לכתה של חנה עדיין טרי בלבבנו וכואב.

חיי גבים שזורים בחיי חנה וניסן ניר. והיום התחושה כבדה, שדור הולך ונעלם, ואנו מוקירים, מעריכים וחבים להם הרבה.

נקווה שפינה זו בעלון תאיר את תולדותיהם ואת דרכם. ואני תקווה שבעוד קיבוצים יכתבו רשימות לכבוד דור המייסדים, שחלקם הלכו מאתנו וחלקם עדיין חיים בינינו.