חנוכה – החג הכי פלורליסטי

 

חג החנוכה הוא מהחגים היהודיים האהובים ביותר. חג חורפי, משפחתי ונעים, בו האור שנדליק בבתינו יניס את החושך ויחמם את ליבנו, בתקופה בה הלילות הכי ארוכים וקרים.
בעולם הקדום חגי אור פגאניים שיקפו את הדרך בה התמודדו בני האדם הקדמונים עם החושך הגובר בתקופה זו של השנה. על כך רומז גם הסיפור הנפלא המסופר בתלמוד הבבלי:

"לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,

אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי - עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ,
וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם! עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים".

 

במובן הראשוני הזה, חנוכה דומה לחגי אור הנחגגים גם היום בדתות ובתרבויות שונות בתקופה הזו, שכנראה יונקים מאותם חגים קדומים. די לציין את ה'כריסטמס' הנוצרי. עבור יהודים רבים שחיו וחיים במדינות נוצריות – מתנות חנוכה ומנהגי חנוכה משפחתיים רבים נוצרו גם כתחליף לחגם המרכזי של הנוצרים.
 

אך על הרובד האוניברסלי והפשוט הזה, נוספו עם הדורות משמעויות רוחניות ואידיאולוגיות שונות, וחנוכה הפך לזירת התמודדות על מהותה ואופייה של היהדות. בעיקר בעת החדשה, חג החנוכה הפך ממועד שולי במסורת היהודית, שאינו מוזכר בתנ"ך ובמשנה, שאין בו איסורי מלאכה ואף לא טקסים מרכזיים (מלבד עצם הדלקת הנרות וההרחבה המסוימת של התפילות) – לאחד החגים החשובים בלוח השנה היהודי והישראלי. חשיבותו של החג בהוויה הישראלית נובעת מן המשמעות החילונית שהוענקה לו. 

 

על המאורעות שיצרו את החג הזה אנו שומעים רק בספרי המקבים, שהם חלק מן 'הספרים החיצוניים' (נכתבו בזמנם של חלק מספרי התנ"ך אך לא נכללו בו) ובספרים 'מלחמות היהודים' ו'קדמוניות היהודים' של ההיסטוריון יוספוף פלביוס. בספרים אלה מתוארת מלחמת החשמונאים כמאבק לחופש דת, שהיתה כרוכה גם בקיצוניות דתית, אך הדגש העיקרי הוא על המלחמה עצמה ועל בני האדם שנלחמו והשיגו הישג צבאי. מטרת הניצחון היתה טיהור המקדש וחזרה לעבודת הפולחן הדתית שנערכה בו.

חז"ל, עורכי המשנה והתלמוד במאות הראשונות לספירה, שכבר חיו במציאות של חורבן הבית ופיזור רוב העם בגלות - לא אהבו, בלשון המעטה, את סיפור הגבורה החשמונאית וניסו לטשטש אותו. הם מביאים סיפור אחר (המופיע בתלמוד הבבלי) על נס פך השמן, כתחליף לנרטיב המכונן של החג, המדגיש דווקא את ההתערבות האלוהית באירועים.
לכן בכל שנות הקיום היהודי בגלות חנוכה התאפיין ברפיפות רעיונית מסוימת. ברור, שהחג בא לציין את האירועים הקשורים למרד החשמונאי ואת הצלחתו של מרד זה, שמצוותו המרכזית והמיוחדת של החג היא הדלקת הנרות, לשם 'פרסומו של הנס'. אולם מהו הנס?

בתלמוד החג נתפס כמציין את חידושם הניסי של סדרי העבודה בבית המקדש לאחר שֶחוּלל. לעומת זאת, בתוספת לתפילת חנוכה שבסידור התפילה, 'על הניסים', מוצע הסבר אחר לגמרי. כאן הדגש הוא על ניצחון ה'מעטים' את ה'רבים', ה'צדיקים' את ה'רשעים', ה'חלשים' את ה'חזקים'. מובן, שגם כאן מדובר בנס, שהרי כרגיל מנצחים החזקים והרבים את החלשים והמעטים. ואולם זהו נס היסטורי שעניינו הוא הניצחון הצבאי. לפי הסיפור המסופר בקטע תפילה זה, בא חידוש העבודה בבית המקדש, רק 'אחרי כן'. הוא אינו המוקד ולא מיוחסים לו שום ניסים. אלה רק שניים מההסברים היותר נפוצים למהותו של החג, שעוצבו על ידי המסורת. במקומות אחרים מוצע שסיפור חג החנוכה קשור למיתוס על יהודית והולופרנס שאנו מכירים מן הספרים החיצוניים.
המסורת מקבלת אפוא את חג החנוכה ואת הדינים הנוהגים בו כנתינתם. ויחד עם זאת אין היא יודעת לתת לעצמה דין וחשבון מסודר על השאלה מהו תוכנו האמתי של החג. ברור, על פי רוב, שעומד ביסודו 'נס' ושהנס קשור בדרך זו או אחרת למלחמת החשמונאים. השאלה מהו הנס הזה, או במילים אחרות: לְמה מבקש חג החנוכה לחנך, אינה זוכה לתשובה של ממש.
תנועת החסידות היתה התנועה הראשונה בעת החדשה שגאלה את חג החנוכה משוליותו. החסידות בראשיתה שמה במרכז לא את ההתרחשות ההיסטורית או הקשר הטריטוריאלי לארץ ישראל אלא את ההתפתחות וההתרחשות האישית רוחנית. את חג החנוכה תפסה החסידות כחג היטהרות נפשית. חנוכת המקדש הוא סמל להיטהרות גופנו שהוא הכלי, לאור האלוהי שיבוא לשכון בתוכנו עם היטהרותנו. הגישה הא-היסטורית של החסידות חיברה את חנוכה למקורות הקבלה ונתנה משמעויות פנימיות חדשות לאור נרות החנוכייה.

אחת האחראיות למהפך ביחס לחנוכה היא התנועה הציונית. האתוס הציוני, בחפשו אחרי גיבורי הזדהות מן העבר היהודי, אימץ לו את המקבים אל לוח ליבו ויחד עמם את חגם. המקבים סימלו את בריאות הגוף ואת הגאווה הלאומית. מדינתם של אלה הייתה הישות האחרונה לפני זאת שאותה ביקשו הציונים להקים בארץ ישראל. יחד עם הקנאים מתקופת המרד הגדול, עם לוחמי מצדה ועם חייליו של בר כוכבא הם היוו את דגם ההזדהות האחרון. אחרי אלה באה הגלות ממנה ביקשה הציונות להיפטר.
על אף שספרי המכבים מציגים מאבק לאוטונומיה דתית, תפסה הציונות את מאבק המכבים כמלחמת שחרור לאומית המקבילה למאבק השחרור הלאומי המודרני.

שירי חנוכה הציוניים הם חילוניים לגמרי, ודיברו על 'גבורות ישראל', על עם ישראל שיתאחד יקום ו'יגאל' ועל 'מכבי מושיע ופודה'. יותר מכל ביטאו את היחס לחנוכה מילות שירו של אהרון זאב:
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!
הנס הוא מאפיין גלותי. הצִפייה לנס מסמלת, את מעמדו הפסיבי של היהודי הגלותי, שאינו לוקח את גורלו בידיו. ואילו אנו, החלוצים הציוניים, עשינו את הדבר במו ידינו.אנו הבאנו את האור. 

דווקא משום שהיה 'מוזנח' וצדדי כל כך יכולה הייתה הלאומיות המודרנית לאמץ לעצמה חג זה. דווקא משום שהמיתוס סביבו היה מעורפל כל כך, ניתן היה להחליף את המיתוס המסורתי במיתוס היסטורי.

כתגובה למהלך זה, צריכה הייתה היהדות הדתית לשוב ולעצב את משמעותו של חג החנוכה שלה. גם היא הייתה צריכה למצוא לו מקום מרכזי. כך חזר חנוכה והפך מחג חילוני לחג דתי בעל חשיבות של ממש בלוח העברי. בחוגים הדתיים הקיצוניים יותר המאבק הצבאי איננו נמצא ראשון בסדר העדיפויות האידיאולוגי והטקסטים שהתגלו על מלחמות המכבים אינם מעניינים. חנוכה נחגג כזמן זיכרון לנס פך השמן המוזכר בתלמוד, והדגש יהיה חידוש היכולת לקיים מצוות פולחן דתיות. בנוסף, חוגים אלה ידגישו את המאבק בהתייוונות, יותר מאשר את המאבק ביוונים עצמם.
המאבק ביהודים שהושפעו מהתרבות ההלניסטית והכניסו פולחנים זרים למקדש. מאבק המכבים בהשפעות הזרוֹת שאינן יהודיות אותנטיות הינו מושא להזדהות החרדים במאבקם בציונות החילונית או בתנועות היהודיות הליברליות.

המיתוס הציוני התעלם מהמורשת הדתית הקיצונית של בית חשמונאי ומהתוצאות האומללות של המרד הבא בשלטון. המיתוס הזה נוצר עבור דור מסוים ועבור מציאות מסוימת. הכרח היה לפאר דווקא את הגבורה ואת השאיפה לעצמאות מדינית. הכרח היה למצוא – ואפילו להמציא – גיבורים מפוארים מן העבר. כך נהגה כל תנועה לאומית מודרנית וכך עשתה גם הציונות. 

השאלה שצריכה להעסיק אותנו כעת היא מה עשויה להיות משמעות החג עבורנו היום, מהו התוכן הרוחני שאנו מבקשים להדגיש בו כיום.

ברור, שאין זה התוכן המסורתי הפשוט – בגרסה זו או אחרת שלו. אולם באותה מידה ברור שאין זה התוכן ה'ציוני' הקלאסי. אנו זקוקים למיתוס חדש שיהיה רלוונטי מבחינה חינוכית בשבילנו. אנו זקוקים לפרספקטיבה של המיתוס הציוני הקלאסי ולפרספקטיבה של המיתוס המסורתי גם יחד. ועם זאת איננו רשאים לקבל את התמונה החלקה והפשוטה של המיתוס המסורתי, החומק על פי רוב מן המשמעות הלאומית של המאורעות, ואף לא את התמונה החלקה והפשוטה של המיתוס הציוני הקלאסי, החומק גם מן הבעייתיות של ממלכת החשמונאים וגם מן העומק של המורשת ה'גלותית'. אנו זקוקים לראייה חדשה של מושגי-ערך כ'גבורה' ו'אור'.


בבואנו לעשות זאת אנו מצווים לשאול את עצמנו מהו האור שאנו מבקשים להביא אל חיינו וכיצד צריך חג האורים לחבר בשבילנו לא רק בין עבר לעתיד, אלא גם בין מסורת דתית-לאומית לעולם ערכים הומניסטי ולאחריותנו האנושית. במילים אחרות, כשאנו חוגגים את חג החנוכה אנו שואלים כיצד יצמח מתוך ההתייחסות אל המיתוס ההיסטורי שלנו, אותו האופן שבו אנו כיהודים נישא באחריות כלפי עולמנו וכלפי כל הנברא – והנבראת – בצלם.

לכך מציעה היהדות הליברלית שני כיוונים:
האחד מבקש להציב את חנוכה כחג הפלורליזם היהודי, החוגג את מגוון הדרכים האפשריות לבטא את זהותנו היהודית. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בתיאור המסורתי של שתי דרכים שונות להדלקת החנוכייה:
"בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך;
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך."
(תלמוד בבלי, מסכת שבת).
רוב הציבור הישראלי מכיר כיום רק דרך אחת – דרכו של הלל – להוסיף נר בכל יום. אולם טוב נעשה אם נלמד את ילדינו שתמיד יש יותר מדרך אחת, וגם מסורתית היו כמה דרכים. יותר ויותר משפחות נוהגות היום להדליק כמה חנוכיות ולעשות זאת באופן בו יש ייצוג לשתי שיטות ההדלקה, ובכך מבטאות את ערך הפלורליזם, הרואה בריבוי גישות ברכה ולא בעיה.
זהו ערך חינוכי אפשרי של החג לימינו, וכך גם יוכל החג לשמש אותנו כסמל למאבק של הציבור הליברלי בישראל לכינון חופש דת במדינה המערבית היחידה בה הוא לא קיים.

השני – התייחסות את מוטיב האור של חנוכה במובן של נאורות ושל קידום זכויות אדם. אם חנוכה מבקש להציע חירות, אור והתחדשות – ואת כל אלה מצאנו גם במקורות המסורתיים שלנו – עלינו לבחון מה משמעותם של אלה בשבילנו. מהי החרות לנו, החיים היום והשותפים למאבק למען כינונה של הכרה אנושית טובה יותר? כיצד נבטיח את חירותנו בלא לשעבד אחרים? כיצד נרבה אור בחיינו ובחיי זולתנו?
המעיינות שמהם נשאב את הכוח לצעוד בדרך זו עשויים להימצא לנו הן במורשתנו היהודית והן במורשתנו האוניברסלית. שתי אלה צריכות להשתלב בשבילנו לאחדות אחת המעניקה כוח וערך לחיינו. המאבק על זכויותיו היסודיות של כל אדם אינו 'תוספת' חיצונית שאנו מוסיפים ליהדותנו. מאבק אוניברסלי זה הוא אבן יסוד בזהותנו היהודית.
הסמיכות של חנוכה ליום זכויות האדם הבינלאומי המצוין ברחבי העולם ב-10 לדצמבר – עשויה גם היא לסייע לנו בהטמעת משמעות חדשה זו לחג העתיק.

חנוכה תשפ"א נראה קשה מרבים מקודמיו, כולנו חווים חרדה ודאגה נוכח המצב במדינה ובעולם כולו. הנרות שנדליק השנה יהיו נרות של 'אף על פי כן'. אף על פי כן אנו חוגגים. אף על פי כן אנו מאמינים ונאבקים למען עולם טוב יותר וחופשי יותר. 

חג שמח ומשמעותי!

 

*אני מודה למורי ורבי, הרב יהוידע עמיר, שהמאמר מבוסס על לימודו לחנוכה.