אני יכולה להישבע שהומור מציל אותי בחיים

מוכנים לאמירה סופר דרמטית? הומור הציל את חיי כמה פעמים.

אם נרד רגע מהדרמטיות, אציין כי הומור הצליח להכניס לפרופורציות אירועים סופר דרמטיים. הומור מציל אותי כשהילד לא רוצה להיכנס למקלחת ומערכת העצבים שלי כבר רופפת. כאילו הילד מתעקש שאני אתחפש למפלצת. "הכי בא לי" כרגע לרדוף אחריו בכל הבית כשאני שואגת "מי בא לאכול אותך?". העיקר שאותו זה מצחיק.

הומור מציל אותי כשאישי לחיים מתיישב בספה, בדיוק כשאני נראית כמו סמרטוט אחרי שעתיים ניקיונות ואומר "וואי איך אני עייף". יותר נכון לומר שההומור מציל אותו מאלימות מילולית ומוביל לדאחקה בסגנון של  "אוי מסכן שלי, אז תכין לי קפה ותסדר מדיח כי אתה נראה לי משועמם״.

 

כשקראתי מחקרים מדעיים שאמרו שהומור משחרר מחרדה, הבנתי שעכשיו יש לי צידוק מדעי לרבוץ מול הטלוויזיה ולצפות קומדיה מטופשת משנות ה-80. או להתפקע מצחוק מקבוצת הפייסבוק ההורסת "מאמאצחיק" בקול רם בלי להצליח להסדיר נשימה (ועדיף כמובן בזמן שהוא מסדר מדיח).  

הומור הציל אותי כשרצנו באמצע הלילה לממ"ד ושכחנו את הילדה בחוץ. מזל שהיה לנו הומור, אחרת הייתה מתחילה אשמה שהיא הרבה פחות חביבה. 

 

ועכשיו רגע של רצינות מדעית. מסתבר שפרויד, אבי הפסיכואנליזה, הוציא ספר "הבדיחה והלא נודע" שנשכח שנים במדפי הספרייה, בו הוא חקר את ההומור ויכולותיו. פרויד אהב הומור. אמנם הומור גרמני יהודי לא בטוח היה מצחיק אותנו היום, והתיאוריה שלו על הילד שרוצה להרוג את אביו ולשכב עם אימו פחות נשמעת כמו בדיחה שהייתי מופיעה איתה בסטאנדאפ, ובכל זאת פרויד הבין את כוחו של ההומור על התת מודע שלנו. ד״ר "אריה סובר", חוקר הומור ומי שייסד את האגודה הישראלית לחקר ההומור אמר בכתבה לעיתון "הארץ"  משנת 2016 שהומור "זה בכלל לא צרכי בידור או הנאה, הומור בבסיסו הוא חלק ממנגנון ההגנה". 

 

האמת, במנגנון הגנה אני כבר מבינה יותר טוב כמי שחיה בעוטף. 

כל פעם שהייתי בחרדה קיומית, חיכיתי לאיזה חידוד לשון של אחד מבני משפחתי כדי להפיג את המתח. מי שהספיק לצפות בסרט שלי "חיים על הגבול" (מי שלא, הוא עדיין משודר בyes  דוקו) יכול להבין שהומור ממש "הציל" את נשמתי מהתקפי חרדה. 

כך למשל בתחילת החודש הבן שלי בן ה 12 הופתע באזעקת צבע אדום. הוא בכלל היה לבד עם חבר, ללא מרחב מוגן, בחוץ, חוזה ביירוט מעל ראשו, שכוב על הרצפה.
מה מצחיק בזה? כלום.  הילד מגיע רועד מפחד הביתה, לאמא שמדחיקה את הפאניקה בפניה, ומקבל חיבוק גדול. באותו הרגע אחיו הקטן (בן 6) אומר "איזה קטע חשבתי שאתה מת". כולנו הסתכלנו עליו וברגע אחד פרצנו בצחוק מטורף. משהו באבסורד ותחושת הלחץ שהיינו בה בדקות עד שהוא הגיע הביתה אפשר לנו פשוט להתפרק מצחוק מאמירה לא פרופורציונאלית ותמימה של ילד קטן. 

ואם חסרות חלילה דרמות בחיי אז תקופה הקורונה סיפקה לי אותם ללא רחמים. כך כשקיבלתי הודעה חיובית על בדיקת הקורונה של הבן 6 שלי, התיישבתי ליד השולחן ואמרתי בקול רועד ובחזרתיות במשך דקה שלמה "הכל בסדר, הכל בסדר". אישי היקר זיהה כמה "בסדר" אני והציע ברצינות שאולי כדאי שנשלח את הילד למלון וניתן להם לסבול מילד אנרגטי עם קורונה. רק התמונות שרצו בדמיוני של הילד שלי רץ במסדרונות בית מלון ואחריו רצים עם בגדי אסטרונאוטים קבוצת אנשי/נשות רפואה ריפאו כל חרדה שהתחבאה לי בגוף. לא אשקר, זה היה מורכב. בידוד של שבועיים עם ילד קפיץ מתח כמה ורידים במערכת העצבים, אבל כמו שאומרים - אם לא נצחק אז נבכה.  

ויקטור פרנקל, הפסיכולוג המוכר בשל ספרו "האדם מחפש משמעות", היה בן הראשונים  שהדגיש את חשיבות ההומור גם במרחב הטיפולי, ובשימוש בהומור כדרך הסתכלות ופרשנות אלטרנטיבית על המציאות. למרות שמטפלים עם חוש הומור נראה לי כמו דיסונאנס (היא ישבה במבט קשוב ואמרה למטופל "טיל פגע לך בבית? זה נשמע מעולה, כבר שנים חלמת על שיפוץ" אמרה תוך כדי שרשמה לו את המרשם לציפרלקס) ויקטור פרנקל האמין כי ניתן להתבונן ב"עצמי" מזווית ראיה המשקפת פרשנות היתולית ומקלה על תחושת המצוקה.

 

האם ההומור טוב בכל מצב? לא בטוח שאם למישהו נשרף הבית, יש מקום לזרוק לו בדיחה על ברביקיו .ומעבר לזה, לפעמים אנחנו צריכים להיות נוכחים בחוויה של הטראומה, לעבד אותה ולחוות אותה, להיכנס למיטה לכמה שעות או לבכות לחברה טובה. זה משחרר ומרפה, והדמעות מנקות את הנשמה. להומור יש מקום די נכבד בהתבוננות על הסיטואציה ולהצליח להרחיק ולהתבונן עליה מרחוק, אך נקודת מבט שונה עוזרת לנו להבין את הסיטואציה. 

כמובן מי כמונו כתושבי/ות העוטף יכולים/ות להבין מה הם מצבי לחץ? ועוד כששנת 2020 המיותרת הוסיפה עלינו את הקורונה, כאילו בידוד בממ"ד לא הספיק לנו. נכון שהומור לא תמיד מתאים, ומי שניחן בכישרון לחוסר טקט אז כדאי לוותר, אבל אם הילדים ו/או בני זוג שלכם/ן, החברים/רות שבימים כאלו זקוקים/ות לקצת חברה אפילו וירטואלית ומשתוקקים/ות לחיוך במקום חיבוק (אסור, קורונה!), קחו קמצוץ של הומור ותכניסו לחיים במידה סבירה כמו סוכר - שלא תשמינו ממנו ושימלא אתכם/ן אדרנלין חיובי.