משפט מהחיים - עבירת הפצת מחלה בעידן הקורונה

בתחילת משבר הקורונה הכותרות אמרו כי כנראה שמשרד המשפטים לא ינקוט הליכים פליליים נגד מפירי בידוד, על אף שמדובר בעבירה של הפצת מחלה מדבקת.
בשלב מאוחר יותר תוקננה תקנה המאפשרת הטלת קנסות ואפשרות להגשת כתב אישום וניהול משפט פלילי נגד מי שהפיץ את המחלה.

מהן העבירות עליהן עוברים מפירי בידוד ומה העונש הצפוי להם אם וכאשר יורשעו בבית המשפט?

המחוקק הישראלי קבע עונשי מאסר ממושכים למפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות , בין אם הדבר בוצע במזיד או ברשלנות. זאת מאחר שהפצת המחלה עלולה לפגוע באופן קשה בקורבן, לגרום לנזקים בלתי-הפיכים ואף למוות. 

בארצות-הברית קבע המחוקק כי הפצת מחלה המסכנת חיים במזיד שקולה לניסיון רצח ואף נחשבת לרצח, במידה והקורבן נפטר.

סעיף 218 לחוק העונשין קובע כי "העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה את המעשה במזיד, דינו - מאסר שבע שנים."

עבירה זו, כמו כל עבירה פלילית, חייבת להכיל יסוד נפשי ויסוד מעשי כלומר מחשבה פלילית ומעשה פלילי. המעשה צריך להיות כזה שנוגע לעצם עשיית פעולה שעשויה להדביק אחרים במחלה מסכנת חיים. ואם נשליך זאת לתקופתנו – למעשה עצם היציאה מהבית בעת שאתה חולה או אפילו יש סיכוי שאתה חולה הינה מעשה פלילי עפ"י הסעיף הזה. הפסיקה אף קבעה כי ניתן להרשיע בעבירה גם אם המחלה הופצה בקרב אדם בודד, שכן הוא עשוי להדביק אנשים אחרים. היסוד הנפשי נוגע לעובדה כי מדובר במחלה שיש בה סכנה, גם אם הדבר איננו מיידי.     כך היה לגבי מפיצי האיידס למיניהם וכמובן שכך יהיה עם מפיצי הקורונה ככל הנראה (עדיין אין פסיקה ספציפית למחלה זו)

לעניין  הרשלנות או הזדון ברור הדבר שזדון גרוע בהרבה מרשלנות וההבדל ברור , על התביעה יהיה להוכיח את חומרת העבירה בהתאם לדרך בה הפיץ הנאשם את המחלה. כלומר: אין דינו של מי שיצא מביתו על מנת לשפוך את הזבל , לדוגמה, בשעת לילה מאוחרת עת סבר שלא יהיו אנשים במדרכות הקיבוץ אך טעה ,לעומת מי שהגיע לחדר האוכל בו שהו עשרות חברים , על מנת להדביקם במחלה. הווה אומר בהפצת מחלה במזיד יש צורך להוכיח כי מעשיו של הנאשם בוצעו במודעות תוך כוונה להפיץ את המחלה בניגוד לרשלנות בו התרשל המפיץ אך היה עליו לדעת שיש סיכוי להפצת המחלה.

כלומר ההבדל בין האפשרויות הינו משמעותי ועל כן גם שונה העונש, שכן, בביצוע העבירה ברשלנות, די בהוכחה כי הנאשם התנהג באופן שאינו עומד ברמת התנהגות המצופה מהאדם הסביר, לו היה במקום הנאשם. לעומת זאת, על פי אפשרות השנייה יש להוכיח כי הנאשם היה מודע למעשיו, שהיה בהם כדי להביא להפצת המחלה.

הפסיקה בעבירה זו החמירה מאוד בעבר , על אף שעדיין לא התקבלו מספיק החלטות בעידן הקורונה , ראינו בעבר עונשים חמורים. לדוגמה :בשנת 2003 הפיץ תושב גאנה אשר נכנס לישראל כאשר ידע כי הוא נושא את נגיף האיידס, קיים יחסי מין עם נשים ובכך הפיץ את המחלה. האיש נשפט ל 25 שנות מאסר. (הכוללות גם מעשה אינוס הנובע מקיום היחסים תוך הטעיית הקורבנות) 

בשנת 2008 הורשע רופא מרדים במספר עבירות, כשהעיקריות ביניהן היו הפצת מחלה במזיד, חבלה חמורה ומעשי פזיזות ורשלנות. הוא נידון ל12 שנים של מאסר. הרופא נשא על גופו נגיף צהבת והתמכר במהלך תפקידו לסם הרדמה. הוא היה נוהג להסתובב עם מזרק ולהחדיר את הסם בחדרי שירותים במחלקות,  תוך שמשליך את צמר הגפן הספוג בדמו. הרופא עבד כשהוא מסומם, התיר את המטופלים ללא השגחה רפואית. כתוצאה מכך 34 חולים שטופלו על ידו חלו בצהבת  C.

עבירה נוספת אותה ניתן להאשים את המפר הוראת בידוד היא הפרת הוראה חוקית.
סעיף 287(א) לחוק העונשין קובע ש "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים."

על מנת להבטיח כי צווים של משרד הבריאות יילקחו ברצינות ויישמרו – אגף פיקוח ואכיפה במשרד הבריאות עוסק בפעילות אכיפה ורשאי להגיש תלונה במשטרה, כמו גם לגבי עבירה של הפצת מחלה במזיד או ברשלנות על אדם שהפר צו בידוד בית .

ומכאן ידידיי, אחרי "מסע ההפחדה" של השוטר הרע,  אומר לכם דבר בתור השוטר הטוב.
בואו לא נגיע לצורך בלמידת העונשים הקבועים בחוק. בואו נחשוב האחד על השנייה והאחת על השני, ועל הנזק שאנו עלולים לגרום. ההחלטה לבחור באפשרות הקשה לביצוע (אך הברורה להבנה) בשם הערבות ההדדית, היא בבחינת ו"נשמרתם לנפשותיכם מאוד" ובכך שמרתם גם על חיי זולתכם.

בריאות, בריאות ועוד בריאות!